בספרו "מסעות בנימין השלישי", מספר מנדלי מוכר ספרים על אדם מא"י שהגיע לעיירה בטלון בט"ו בשבט, והביא איתו אוצר – תמר מא"י. וכך הוא מתאר את תגובת תושבי העיירה: "ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה".
הציונות מרדה בפאסיביות הבטלונית, של ישיבה בגלות וכמיהה לא"י, ותבעה את המעשה האקטיבי – עליה לארץ, יישובה ובניינה. אולם ללא אותה ערגה, ללא אותם געגועים, לא הייתה ציונות ולא קמה מדינת ישראל. הזיקה הזאת מוצגת בפסקה השניה של מגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו". ומהי אותה "ארצו" לה שמר אמונים? לא תל-אביב, לא חיפה, לא רמת גן בה גדלתי ולא קיבוץ אורטל בו אני חי, אלא כפי שמספר מנדלי – הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל.
מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, והשיקולים שלה בקביעת גבולותיה אינם של ירושלים של מעלה, אלא של ירושלים של מטה; שיקולים רציונאליים כמו ביטחון, דמוגרפיה, כלכלה וחברה, יחסי חוץ וכו'. אולם ישראל אינה יכולה להתעלם בקביעת גבולותיה מסוגיית זכותנו על א"י וזיקתנו אליה, כאחד המרכיבים המשמעותיים בהחלטותיה. כאשר יגאל אלון הציע, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, את תכניתו לפשרה טריטוריאלית, הוא פתח אותה באזכור הזכות, כמימד המוסרי של המדיניות: "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי". משמעות הדברים, היא שגם אם אילוצי הריאל פוליטיק מחייבים ויתור על שטחים, עלינו לזכור שמדובר בשטחי מולדת; שאין המדובר בהחזרת גזילה, אלא בוויתור למען השלום והדמוגרפיה. אלון הקפיד תמיד לומר זאת, מתוך הבנה, שאם אנו מזלזלים בזכותנו על אזור מסויים בא"י, אנו מקעקעים את מהות זכותנו על כל מקום שהוא בא"י וכורתים את הענף עליו יושבת מדינת ישראל כולה.
"על ארץ מוותרים רק בלב", כתב בשירו מאיר אריאל. תהיינה ההחלטות המדיניות אודות גבולות המדינה אשר תהיינה – אסור לנו לוותר בלב על לב הארץ. עלינו לחנך את ילדינו על זכותנו על א"י, שבלעדיה אין הצדקה לקיום המדינה. לא בכדי משפט ההכרזה על המדינה במגילת העצמאות הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י היא מדינת ישראל". על מערכת החינוך לחנך את תלמידי ישראל להכיר ולאהוב את א"י על כל חלקיה ובפרט אתרים בעלי משמעות לאומית כמו הכותל, מערת המכפלה וקבר רחל.
החלטת משרד החינוך לעודד ביקורי תלמידים במערת המכפלה היא מתבקשת ומובנת מאליה. ההתנגדות ליוזמה מקוממת. ממה פוחדים המתנגדים? למה הם פוחדים מכך שילד ישראלי יבקר במערת המכפלה? האם ילד ישראלי יכול לבקר בכל מקום בעולם, אבל אתרים שהם – פשוטו כמשמעו, סלע קיומנו, כמערת המכפלה, צריכים להיות סגורים בפניהם? האם הם מציעים להכחיש את זיקתנו ההיסטורית לאותם אזורים? האם הם מציעים להטיל צנזורה פוליטית, בולשביקית וז'דאנוביסטית, על חינוך ילדי ישראל; שמא נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל תפגענה אם יחשפו לאתרים אלה, ולכן יש להקדים תרופה למכה ולאטום את עיניהם ואוזניהם?
בראיון רדיופוני שאל יוסי שריד בציניות – אולי הילדים גם יעלו לרגל לקברו של ברוך גולדשטיין? רק מעריצי המחבל הרוצח גולדשטיין ויוסי שריד מסוגלים לחבר בתודעתם בין מערכת המכפלה לקבר גולדשטיין. כרגיל, הקצוות נפגשים...
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
