הבלוג של אורי הייטנר

לימוד ב"קסם הגולן" 17.2.11

סוגיית הגר והנכרי והיחס אליהם – מאוד אקטואלית. ללמוד דרך פרשה תנ"כית אחת. פרשה קשה ועגומה (לא לומדים בבתי הספר).

לקרוא ברצף (פעם ראשונה):

1. א וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-פְּנֵי יְהוָה  {ס}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית אֶת-הַגִּבְעֹנִים.  ב וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם  וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם-מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.  ג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת יְהוָה.  ד וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין-לי (לָנוּ) כֶּסֶף וְזָהָב עִם-שָׁאוּל וְעִם-בֵּיתוֹ וְאֵין-לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה-אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם.  ה וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה-לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל-גְּבֻל יִשְׂרָאֵל.  ו ינתן- (יֻתַּן-) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה  {פ}

 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן.  ז וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל-מְפִיבֹשֶׁת בֶּן-יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל עַל-שְׁבֻעַת יְהוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל.  ח וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת-אַרְמֹנִי וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת וְאֶת-חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.  ט וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם) יָחַד והם (וְהֵמָּה) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת (בִּתְחִלַּת) קְצִיר שְׂעֹרִים.  י וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה.  יא וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת-אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.  יב וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית-שַׁן אֲשֶׁר תלום (תְּלָאוּם) שם הפלשתים (שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים) בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת-שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ.  יג וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.  יד וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי-כֵן.  {פ}

רעב = בצורת. שלוש שנים ברציפות – אסון לאומי נורא; מוות, מחלות, מות בהמות. בתפיסה – בצורת היא עונש. 3 שנים: סימן שהתפילות, הקרבנות והתעניות לא עזרו. יש להבין על מה העונש ולכפר.

ויבקש דוד את פני ה' – אורים ותומים? נביא? בעלת אוב? תפילה להתגלות? לנסות להבין את רצון ה'.

"ויאמר ה': אל שאול" [אל = על = בגלל] וגו' – עונש על טבח שעשה שאול בגבעונים. בית הדמים – ביתו (משפחתו) של שאול.

עונש כבד לעם ישראל בשל פגיעה בגבעונים. הפגיעה – חטא גדול שנעשה בתקופת שאול. איזו פגיעה? אין אזכור בתנ"ך לפרשה. יש מקום שבו מסופר שהבארותים ברחו לגת (שמ"ב ד, ג). בארות – אחת מארבע ערי גבעון.

ש. מיהם הגבעונים?

ספר יהושע. אחרי כיבוש יריחו והעי, העיר הבאה אמורה הייתה להיות גבעון. זקני העיר התחפשו למי שבאו ברגל מרחוק, כי שמעו על גבורת ישראל וביקשו לחתום על ברית. יהושע חתם על ברית. אז התבררה התרמית. דילמה – מצד אחד נשבעו. מצד שני – תרמית, דווקא את השקרנים לחיות. לא הושמדו, אך נענשו, להיות חוטבי עצים ושואבי מים. בדברי הימים נכתב שמשפחתו של שאול (לפחות שני דורות) היא מגבעון. יתכן שהתיישבו בין הגבעונים, בתוך עירם, והייתה טינה, קושי לחיות יחד, סכסוכי שכנים. גבעון נמצאת בתוך בנימין ולעתים נחשבו חלק משבט בנימין.

דוד מסיק שיש לרצות את הגבעונים. עליו לשמוע מהם מה ירצה אותם.

"והגבעונים לא מבני ישראל המה" – כלומר הם חלק מן הממלכה, אך לא יהודים. גרים. חוקים לגבי הגר "כי גר היית" וכו'.

"נשבעו להם" – סיפור יהושע, כנראה. כלומר – בהרג הגבעונים שאול הפר את השבועה של יהושע.

"אכפר וברכו" וגו' – דוד מניח שכאשר הגבעונים יסלחו אלוהים יתרצה ויחזיר את הגשם.

הגבעונים: אנחנו לא רוצים כסף ולא רוצים להמית איש מבני ישראל.

דילמה לדוד – אם אינם רוצים כלום, איך יוכל לרצות אותם ולהפסיק את האסון? שב ומבקש מהם להבהיר מה עליו לעשות למענם. כמלך – אחריותו העליונה היא לתת מענה לבעיית הרעב, בכל מחיר.

והוקענום – מופיע במספר מקרים בתנ"ך. המשמעות – מוות פומבי, משפיל. למשל – עריפת ראש, תליית הגופות על החומה. למשל – במדבר: כשהעם זנה אל בנות מואב. החלה מגפה קשה. נעצרה כשפנחס הרג ישראלי ומואבית שתפס אותם על חם, נעצרה המגיפה. לפני כן, אלוהים מצווה את משה: "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל". "נגד השמש" – פומבי. למען יראו וייראו.

הפעם הגבעונים מעלים דרישה קשה ונוראה – מבקשים נקם. להרוג שבעה משאריו של שאול. הדילמה של דוד – האם לחוס עליהם ובכך לסכן את כל העם? האם להקריב אותם כדי להציל את העם? האם זה רצון האלוהים?

דמיון לפרשת פנחס. גם שם היה צריך לנהוג באכזריות נגד יחידים כדי להרגיע את חרון ה' ולהציל את העם. דוד מחליט לעשות את המעשים.

פס' ז: "ויחמול המלך על מפי בושת" וגו' – לאחר עלייתי למלכות, נשבע דוד למפיבושת, בנו של יהונתן, רעו הטוב, שיגן עליו ונתן לו את שדה שאול. כעת בדילמה – עליו להרוג את בני שאול כדי להציל את העם. מצד שני – נשבע. מחויבות ליהונתן. דוד בוחר לדבוק בשבועתו. השבועה נתנה חסינות.

דוד מסגיר שבעה מבני שאול לגבעונים והם מוציאים אותם להורג בפומבי, בתקופת קציר השעורים (בסביבות פסח).

סיפור רצפה: מה מבינים? א. לא הובאו לקבורה. הוקעה – השפלה. לעוף השמים וחיית השדה, כלבים ילוקו את דמך (איזבל) וכד'. רצפה – בטירוף, באובססיה, רצה עם שק ליד גופותיהם ומגרשת את החיות. כך נהגה מבוקר עד לילה, לאורך התקופה שמלאחר הוצאתם להורג (תחילת הקציר) "עד... ניתך מים עליהם מן השמים" . מתי ירד הגשם? עוד לא ברור.

2. תלמוד בבלי מסכת יבמות עט ע"א: והא כתיב (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים וגו' אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (שמואל ב כא) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה והא כתיב (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף שנאמר (מלכים א ה) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר ודלמא ישראל הוו לא סלקא דעתך דכתיב (מלכים א ט) ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד ודלמא דוגזר בעלמא אלא מהכא (דברי הימים ב ב) ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [וגו'] וימצאו מאה וחמשים אלף ...

תעקר אות אחת מהתורה – תעשה עבירה. מוטב לעבור עבירה למען משהו.

ש. על אילו שתי עבירות עבר דוד?

א. "לא יומתו אבות על בנים" – בני שאול הומתו בשל חטאי דוד. 

ב. "לא תלין נבלתו על עץ" – בני שאול לא הובאו לקבורה.

איך חז"ל מצדיקים את העבירות? כדי למנוע חילול השם ולמען קידוש השם. חילול השם: מה שנעשה לגבעונים. העמים רואים שעם ישראל, עם ה', עושה מעשה כזה לגרים החיים בתוכו, זה חילול ה' נורא. כדי למנוע אותו, מותר אפילו לעבור על עבירה כה חמורה. קידוש השם: שהגויים יראו שאפילו בני מלכים נענשים בשל פגיעה בגרים, נוכרים, בחלשים בחברה. גרים מוזכרים פעמים רבות כדוגמה לחלשים.

חשיבות רבה לתדמית בעיני הגויים. לתדמית הבינלאומית יש משמעות דתית – קידוש ה'. אם היהודים הם העם הנבחר, תדמיתם היא תדמית האלוהים. אחריות כבדה.

האם התדמית חשובה עד כדי הצדקת ההתאכזרות לבני שאול שלא חטאו? שאלה קשה. לדעת חז"ל – התשובה חיובית.

חזרה לטקסט המרכזי:

"ויוגד לדוד" וגו' – מעין מראה לדוד על משמעות החטא שחטא. המשיכה עד שירד גשם, כלומר כל עוד עשתה כן לא ירד גשם. דוד ביצע את המעשה הנורא כדי להציל את העם מן הבצורת, ומסתבר שהבצורת נמשכת. אולי חטא חטא נוסף?

דוד מורה להביא לקבר ישראל את שאול ויהונתן, שאף הם הוקעו וגופותיהם נתלו בפומבי. אמנם שאול חטא לגבעונים, אך הוא היה מלך ישראל, עשה הרבה למען עם ישראל וראוי לבוא לקבר ישראל. דוד אינו מסתפק בהוראה לקבור את צאצאיו שהרג לאחרונה, אלא את שאול וכל ביתו. רק אז "ויעתר אלוהים לארץ" – הוריד גשם.

3. במדבר רבה ח': "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים" וגו' – על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. א"ר אליעזר כתיב (צפניה ב) "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו". מהו משפטו פעלו? שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת. את מוצא הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעלו של שאול לשלם לו שכר טוב באותה שעה.

המדרש מצביע על איזון ביחס לשאול. יש להענישו על עוול שעשה ולזכות אותו על מעשיו החיוביים. על העוול – הרג ילדיו. על מעשיו החיוביים – קבורה מכובדת.

האמנם מאוזן? בעיני המדרש כן.

(המשך המדרש) אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כן? א"ל הקב"ה: אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד, יהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) עלה אלינו מהר והושיע לנו ועזרנו". באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הציבור? א"ל הקב"ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים.

המסר של המדרש – ביחס לזרים בא לידי ביטוי מהות האופי שלך. אם היום אתה פועל באופן בלתי מוסרי כלפי הזרים, מחר תנהג באותה דרך כלפי בני עמך. היחס לזר הוא אבן בוחן למוסריות של החברה.

בחזרה לטקסט הראשי:

ויעתר ... אחרי כן – אחרי החסד. הגשם לא ירד אחרי העוול אלא אחרי החסד.