הבלוג של אורי הייטנר

היום התחלתי לשדר פינה שבועית ברדיו "אורנים", בתכנית "ינשופים" של רני קרן (טרם נקבע שם לפינה), שבה בכל שבוע נשמיע שיר ואני אדבר עליו. הפעם, קראתי את הטקסט מן הכתב, אך החל מהשבוע הבא אשוחח בע"פ (ואח"כ אעלה על הכתב לפרסום בבלוג ובפייסבוק). הפינה הראשונה הוקדשה לשירה של חוה אלברשטיין "שרליה".

שרליה

מילים -  חוה אלברשטיין, לחן - גדעון כפן

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף אנייה עם נוסעים הגיעה לחוף אנשים עייפים בארץ חדשה עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים בבגדים עבים בצעדים כבדים שום דבר לא היה כמו בהבטחות הבטיחו ארץ חמה היו רוחות וסערות הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים הכל ספוג במים שמיכות הפוך מפולין כולם מתייפחים אבל אני כבר ישנה כמו נסיכה אמיתית - ישנה עם מטריה מישהו אומר - "הגענו" מישהו אומר - "אולי" מישהו צועק - "מצאנו" לוחשים לו "הלוואי" מישהו קורא - "בינתיים" צועקים לו - "עד מתי" לעולם כבר לא נדע מי נכנס ומי יצא מי עבר ומי נשאר בשרליה, שרליה... "קול ציון לגולה" כל שעה שפה אחרת הרדיו מנגן, יושבים כמו גולים במחתרת כמו ליד התנור יושבים, מתחממים מבינים כל מילה, שרים את השירים ובבוקר חוזרים אל השפה החדשה שוברת שיניים אדישה וקשה כל התוכניות נהפכו לחלומות מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות מחליפים זיכרונות מקשטים את העבר שם כולם נסיכים היו וזה מה שנשאר היה פסנתר בכל חדר אורוות סוסים בחצר כל מילה היא אמת, אמת פחות או יותר.. שרליה, שרליה... ושוב הרדיו מדבר "מדור חיפוש קרובים" רשימות ארוכות שמות כתובות ומספרים מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר ובינתיים אבי קנה לו מצלמה "פוטו חמש דקות" - תמונות לתעודה תעודת עולה, תעודת זהות, פנקס חבר, אין שפה, אין פרנסה, יש תעודה כבר נסתדר ובקיץ החם מוציאים את הכיסאות מרכז הסברה מביא סרטים והרצאות אקורדיון מנגן מלווה איזו זמרת 'עגלה עם סוסה', 'אוי כנרת כנרת' שרליה, שרליה... מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל חולצות לבנות נעליים מבריקות הולכים לטייל אבל אין פה מה לראות שורות של צריפים, כמה עצים וגדר חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר את הסיפור הזה מתחילים מהסוף סיפור על אנייה שהגיעה אל החוף על מחנה מעבר ועל תחנה סופית ועל הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית, ועל מקום אפור ללא צבע ללא נוף ועל התחלה, התחלה שאין לה סוף.

היום מקבלת חוה אלברשטיין, יחד עם צביקה פיק, את פרס אקו"ם על מפעל חיים. חשבתי שאין מתאים מלפתוח את פינתי הראשונה עם חוה, הזמרת שעליה, על שיריה והמוסיקה שלה גדלתי. כנער בשנות ה-70, אי אז במילניום הקודם, תקליטיה של חוה היו המזון הרוחני המוסיקאלי העיקרי בביתי, ובראש כולם התקליט "כמו צמח בר", שיצא ב-1975, ועד היום הוא הטוב בתקליטיה, לטעמי.

אבל אני בחרתי בשיר מתקליט שחוה הוציאה 11 שנים מאוחר יותר – "מהגרים". ב-1986 הוציאה חוה את התקליט הזה, המהווה מפנה בקריירה שלה. לאחר 30 תקליטים – בעברית, ביידיש ושירי ילדים, העזה חוה לראשונה לכתוב בעצמה את מילות שיריה. מרבית שירי התקליט הם פרי עטה, ורבים מהם עוסקים בנושא אחד – חוויית היותה בת למהגרים, והקושי להסתגל לארץ החדשה. במאמר מוסגר אומר, שאיני אוהב את הביטוי "הגירה" בנוגע לעליית יהודים לא"י. אין זה עוד מעבר מארץ לארץ, אלא חזרת יהודים לארצם. אך הרי אין זה תקליט שלי אלא של חוה, ולא את חוויותיי היא הביאה בתקליט, אלא את חוויותיה. ועם זאת, יש גם מרכיב ביוגראפי בבחירתי בשיר זה. כחוה, כך גם אמי עלתה מפולין וכמו חוה – גם התחנה הראשונה שלה הייתה אותה תחנה, מחנה העולים "שער העליה", מדרום לחיפה, או כפי שנקרא בפי האנשים "שרליה".

אמי לא סיפרה לנו דבר על ילדותה בשואה, טרם עלייתה לארץ, כאילו נולדה בת 13 ב"שרליה". אבל האמת היא, שעל "שרליה" עצמו שמעתי ממנה רק כאשר הוציאה חוה את התקליט עם השיר הזה. כשהשיר הושמע לראשונה ברדיו, אמי סיפרה לי לראשונה על התחנה הזו בחייה.

כמו ברבים משירי האלבום, גם בשיר זה, במיוחד בשיר זה, מתארת חוה חוויית הגירה וקשיי קליטה בארץ החדשה. בתודעה הציבורית, המעברות וקשיי הקליטה בתקופת העליה ההמונית לאחר הקמת המדינה, מקושרים לעליה מארצות האסלאם ובעיקר מצפון אפריקה. כאשר חוה הוציאה את התקליט, כמעט 40 שנה מאוחר יותר, היא הטילה פצצה לשיח החברתי – גם העולים האשכנזים, פליטי השואה, רוססו בדי.די.טי., גם הם נשלחו למעברות ואף הם חוו חוויות הגירה וקליטה קשות. חוה הייתה למעין שגרירה של העליה הזאת בתרבות הישראלית, ואף הדליקה באותה שנה את משואת יום העצמאות.

השיר "שרליה" מספר על "התחלה שאין לה סוף" – ואני מניח שיותר משהיא מתכוונת לעצמה, שעלתה כילדה, היא התכוונה להוריה, שהתחילו חיים חדשים כאנשים מבוגרים – ארץ חדשה, תרבות אחרת, שפה אחרת, שירים אחרים. מחליפים מקצוע, מחליפים אפילו את השמות. בשיר הזה היא מתארת את הקושי אך גם את התקווה והסקרנות, הרצון למצוא מקום ולהשתלב. הרצון לקלוט את השפה והתרבות, המהול בגעגוע לארץ המוצא; ואם קשה להתנחם בגעגוע למציאות אותה הם עזבו, ניתן להתנחם בגעגוע לביוגרפיה בדויה "מקשטים את העבר / שם כולם נסיכים היו וזה מה שנשאר / היה פסנתר בכל חדר אורוות סוסים בחצר / כל מילה היא אמת, אמת פחות או יותר..."

השיר מביא לנו פיסות אווירה מחיי העולים במעברה – ההתמודדות עם הבירוקרטיה, עם פגעי מזג האוויר, המעברות חסרות הצבע והנוף, "מדור חיפוש קרובים" – לו היו מאזינים העולים ברדיו, בתקווה נואשת למצוא ניצולים מקרב משפחותיהם וחבריהם.

חוה אלברשטיין היא סמל לשירי ארץ ישראל היפה, למשהו מאוד צברי. והנה, דווקא היא מחברת אותנו לצד אחר של החוויה הישראלית – נקודת המבט של העולים החדשים, עולי המצוקה בשנים הראשונות של המדינה. שיר יפה ומרגש.

גדעון כפן הלחין את השיר, חוה עצמה המתינה עוד שנים אחדות בטרם העזה גם להלחין את שיריה.

היום מקבלת חוה את פרס אקו"ם על מפעל חיים. אין ראויה ממנה.