הבלוג של אורי הייטנר

חודשים אחדים לפני עקירת יישובי גוש קטיף, "ההתנתקות" בלשון המכובסת, ערכתי בגולן כנס נגד הסרבנות. לא היה זה אירוע המיועד לתומכי ההתנתקות. גם לא היה זה דיון על העקירה. גם לא היה זה דיון בעד או נגד הסרבנות. האירוע שיזמתי וארגנתי נועד להעביר מסר ברור וחד משמעי – בשם הממלכתיות, בשם הדמוקרטיה, בשם שלמות העם, נגד הסרבנות. במשך שנים רבות נאבקתי, בעיקר בתוך התנועה הקיבוצית, נגד סרבנות השירות בשטחים, ועם כל ההבדל בין מלחמה באויב לפעולה נגד אזרחי ישראל, ראיתי במאבקי נגד הסרבנות מימין המשך ישיר של אותו מאבק. וכשהיה עליי לבחור את הדובר המרכזי בכנס, שכותרתו הייתה "לא לסרבנות", לא היססתי.  היה זה יעקב עמידרור, אז אזרח טרי, שפעל בכל מאודו נגד איום הסרבנות.

עמידרור לא אכזב. מעבר ליכולת ההתנסחות המדויקת והמרשימה שלו, מעבר ליכולת השכנוע וכושר הניתוח האנאליטי שלו, מעבר לנוכחות הכריזמטית שלו, מעבר להילה שלו בקרב הנוער הדתי (שהיה מרכיב מרכזי בקהל) – הוא אמר דברים כדרבנות, ללא כחל ושרק. הוא דיבר באופן חד משמעי בזכות הדמוקרטיה והממלכתיות, שמשמעותה בהקשר הזה הוא הכפיפות הטוטאלית של צה"ל לדרג המדיני הנבחר.

עמדתו, השוללת מעיקרה את הנסיגה והעקירה ידועה, אך הדבר לא מנע ממנו לומר את הדברים הבאים: "סרבנות, המונית ככל שתהיה, לא תמנע את הנסיגה ואת עקירת היישובים. אולם תיאורטית, אילו ידעתי בוודאות שסרבנות תמנע את ההתנתקות, ובאותה ודאות – שרק הסרבנות תמנע את ההתנתקות, גם אז הייתי אומר ללא היסוס שאסור לסרב. ההתנתקות היא אסון, אך הסרבנות עלולה להביא לאסון גדול יותר. היא עלולה לפרק את צה"ל ואת מדינת ישראל".

זה ה"פשיסט נוסח שנות ה-30" שנגדו יצא פשקוויל שטנה ונאצה של "אנשי הרוח", שנראה לי שחתימותיהם נמצאות באופן קבוע בידי משרד יחסי ציבור, הממלא את הטופס הריק מידי שבוע בתוכן אחר.

איני זוכר קמפיין מקארתיסטי כל כך מכוער כמו זה שנוהל נגד מינוי עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי, בידי השמאל הרדיקאלי ובהובלת עיתון "הארץ". המחשבה שאדם דתי, ועוד מי שמעז לחשוב אחרת מהדמוקרטים הליברלים הגדולים, יכהן בתפקיד, רחמנא לצלן, הדירה שינה מעיניהם. תחילה נטפלו לכיפה שעל ראשו – איך יענה לטלפון חירום בשבת, תהו באשר למי שכל חייו מילא תפקידים ביטחוניים, שהיו כרוכים בפיקוח נפש שדחה שבתות רבות.

השפל, היה הכותרת הראשית של "הארץ", באותיות שגודלן בערך כמו בכותרת בעקבות האסון ביפאן, שסיפרו לקוראים על האיש הנורא שרוצה לירות בחיילים שמפחדים להסתער.

השימוש המקארתיסטי בציטוט מדיון סגור לפני למעלה משנה, שבו עמידרור דיבר באופן חופשי, כפי שכולנו מדברים באופן חופשי, הוא נבזי ונפסד. מי מאיתנו אינו אומר לפעמים "אני אהרוג אותך", אפילו לאדם יקר לו? אף אחד לא יטען שהוא מתכוון שיש להרוג אותו. עמידרור הביע את דעתו החד משמעית נגד חיילים המשתמטים מחובת ההסתערות, נכנעים לפחדים שלהם ומקריבים על מזבח פחדיהם את ערכי הדבקות במשימה והרעות, והשתמש בביטוי "בצבא נורמאלי יורים בחיילים כאלה". רק מוח מעוות ומרושע יציג התבטאות בלתי פורמאלית כזו כהצעה אופרטיבית, כאג'נדה של הדובר. "הארץ" והלהקה האוטומטית לא התייחסו כלל לסוגיית החייל שאינו מסתער. מה זה כבר חשוב? הם הסתערו על עמידרור. הרי הם ממש מ-זו-ע-ז-עים.

מעניין מה היה קורה, אילו ראש הממשלה היה ממנה לתפקיד אדם בעל דעות יוניות, התומך בוויתורים טריטוריאליים, והיה מגיע לעיתון "הארץ" בדיוק אותו ציטוט בנוגע לחיילים ש"צריך לירות בהם". האם גם אז היו מוציאים את הדברים מן הבוידעם? שאלה רטורית.

יעקב עמידרור הוא קצין ואינטלקטואל מבריק, אדם בעל חשיבה אסטרטגית מובנית וכושר ניתוח מעולה. עמידרור הוא אדם בעל אומץ לב אזרחי ויושרה, שאף פעם לא חשש לומר את דעתו, בלי להתחנף לממונים עליו ולרצות אותם בהשמעת הדברים שיערבו לאוזניהם; התשובות שהם רוצים לשמוע. לכן, אין ראוי מעמידרור לתפקיד, וראש הממשלה ראוי לשבח על בחירתו בו.

מה הסיבה למתקפת הסיכול הממוקד נגד עמידרור? מה המניע לקמפיין המקארתיסטי המכוער הזה? מה חטאו הכבד של עמידרור?

החטא של עמידרור הוא שהוא צדק בהערכותיו, במקום שבו האחרים טעו. הוא צדק כאשר חזה בדיוק את תוצאות אוסלו. הוא צדק כאשר הוא חזה בדיוק את תוצאות קמפ-דיוויד. הוא צדק כאשר חזה בדיוק את תוצאות ההתנתקות. ואין דבר שאנו אוהבים לשנוא יותר מאת מי שצודק במקום שבו אנו טועים.

* BSH