הבלוג של אורי הייטנר

ב-1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' את הפרס על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. החלטת הוועדה עוררה סערה ציבורית. בראש המתנגדים לפרס עמד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. רבין אמר שאין לו סמכות למנוע את הפרס מליבוביץ', אך הוא אישית יחרים את הטקס כי אין בכוונתו ללחוץ את ידו של ליבוביץ'. הסיבה לכך היא העובדה שליבוביץ' הסית לסרבנות שירות בשטחים, ודברים חריפים שאמר בגנות צה"ל, אותו כינה "צבא יודונאצי" ובגנות יחידות המסתערבים אותן השווה לחמאס. בתגובה החליט ליבוביץ' לוותר על הפרס. הוא אמר שהפרס היה עצם ההכרה וההוקרה הממלכתית שבהחלטה להעניק לו את הפרס, ועל הפרס הכספי הוא מוותר.

האם ראוי היה ליבוביץ' לפרס? אין ספק שהיו סיבות רבות שהצדיקו את מתן הפרס לליבוביץ' – איש רוח ומדען דגול, פילוסוף, רופא, תיאולוג, כימאי, איש ציבור רב השפעה, מורה דגול ונערץ ופורץ דרך בנושאים שונים כמו הקשר בין גוף ונפש ודוגמת גישתו התיאולוגית הייחודית והשנויה במחלוקת, הרואה את תכלית היהדות בשמירת תרי"ג מצוות בלבד, ללא קשר לאמונה, למוסר, לתרבות או לחוויות דתיות בהן ראה עבודת אלילים. עמדותיו בנושאים השונים היו שנויות במחלוקת, ולא אחת הוא עורר סערות חריפות. רבים מתלמידיו התייחסו אליו כאל נביא. אחרים ראו בו פרובוקטור. הכל העריכו את רוחב השכלתו, את חריפות ביטויו בניגוד מוחלט לנועם הליכותיו, את נקיון כפיו וצניעותו, את היחס השווה שהעניק לכל אדם (ואף לכל נודניק שהטריד אותו בשאלות באוטובוס). הוא זכה להערכה רבה בתור העורך הראשי של האנציקלופדיה העברית לאורך שנים רבות. על כל אלה נמצא ראוי לפרס ואכן היה ראוי לו.

ומצד שני – התבטאויותיו נגד צה"ל היו בלתי נסבלות, איומות ונוראות. איש ימין שהיה מעז להתבטא כך, לבטח היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח. הדברים שאמר פעמים רבות בזכות מלחמת אזרחים, קשים מנשוא. ההסתה המתמדת שלו למרי אזרחי ובעיקר לסרבנות והשתמטות הפכו את מתן הפרס לליבוביץ' לבלתי אפשרי מבחינה ציבורית. ראש ממשלה פטריוט כרבין, שבאותה שנה, כעבור חודשים ספורים, לחץ (אמנם כמי שכפאו שד) את ידי רב המרצחים ערפאת, לא היה מוכן ללחוץ את ידיו של ליבוביץ'. מן הסתם גם הוא העריך את ליבוביץ' המדען והפילוסוף, אך לא יכול היה להשלים עם מתן פרס ממלכתי לליבוביץ' איש הציבור.

17 שנים לאחר מותו, החליטה עיריית הרצליה לקרוא רחוב על שמו של ליבוביץ' ושוב עוררה סערה. הפעם צדקה עיריית הרצליה ואני מקווה שעיריות נוספות תלכנה בעקבותיה ובראש ובראשונה עיריית ירושלים, עירו של ליבוביץ'.

יש הבדל בין הכבוד שבהענקת הפרס לאדם שבעצם באותם ימים חירף וגידף מערכות ישראל והסית להפרת חוק ולהשתמטות, לבין הכבוד שהחברה חולקת לו שנים רבות אחרי מותו. בימי סערת הפרס, היה ליבוביץ' בן ה-90 איש ציבור פעיל ואי אפשר היה שלא להתייחס אליו כאל איש ציבור. היום, בפרספקטיבה רחוקה יותר, אין כל סיבה לרדוף אותו על אמירותיו, קשות ככל שהיו, ויש לראות את תרומתו הגדולה שהיא מפעל חייו האמיתי ועליה הוא ראוי להוקרה ולהערכה.

התייחסות דומה היא לאורי צבי גרינברג. בדומה לליבוביץ', גם אצ"ג היה איש רוח דגול, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. איש לא יכול לקחת ממנו את גדולתו כמשורר. בדומה לליבוביץ', אף הוא היה נקי כפיים, אדם ישר, שפיו ולבו שווים. בדומה לליבוביץ', אף הוא דגל בהשקפות עולם קיצוניות להחריד ואף הוא ביטא אותן בצורה בוטה, חריפה ופרובוקטיבית. בדומה לליבוביץ' – גם לאצ"ג היו מעריצים שראו בו נביא ואחרים ראו בו מסית ופרובוקאטור. בדומה לליבוביץ' אף הוא הסית והדיח נגד יריביו – הוא האשים את תנועת העבודה וראשיה בבגידה ושיתוף פעולה עם האויב, הסית נגד הקיבוצים וההתיישבות העובדת, ובאחד משיריו קילל את קיבוץ משמר העמק בקללה הנוראית – "אל טף ואל מטר". אגב, אצ"ג דווקא קיבל את פרס ישראל, אך היה זה פרס לספרות יפה, ולא על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. יתכן שכך היה מתקבל גם פרס לליבוביץ' בתחום מדעי.

היום, 30 שנה לאחר מותו, החברה הישראלית יודעת להעריך אותו בזכות מכלול שירתו, וגם הגדולים ביריביו יודעים להתעלות מעל התבטאויותיו השנויות במחלוקת ולהכיר בגדולתו.

כך, גם ישעיהו ליבוביץ' ראוי היום להכרה והוקרה של החברה הישראלית, תוך התעלות מעל התבטאויות הקשות. ליבוביץ' ראוי גם ראוי להנצחה ציבורית, כמו קריאת רחובות על שמו.

(אגב, באינטרנט מתרוצצת שמועה לפיה עיריית הרצליה החליטה להחליף את שמו של רח' נעמי שמר בשמו של ליבוביץ'. איני יודע אם זו אמת או מניפולציה. לא בדקתי, ולכן איני יכול לאושש את תחושתי שזו מניפולציה. אולם אם זה נכון, כמובן שאין זה ראוי ויש לקרוא את שמו על רחוב שאינו קרוי על שם אישיות אחרת).

****

ואם בפרסים וכיבודים עסקינן – זו ההזדמנות לברך את פרופ' רות גביזון על קבלת פרס ישראל לחקר המשפט.

פרופ' רות גביזון הייתה בין מייסדי האגודה לזכויות האזרח ועמדה בראשה לאורך עשרות שנים, כיו"ר וכנשיאה. בתור שכזו, אין כמוה לוחמת נגד העיוות של הנושאים לשווא את "זכויות האדם והאזרח" ככלי לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות. גביזון משלבת ציונות אמיתית עם ליברליזם הומאניסטי אמיתי, ולוחמת נגד הליברליזם המזויף, השקרי, האנטי ציוני. גביזון מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי המקעקע את יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל ומדרדר את מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון. גביזון הייתה המועמדת הטובה ביותר לחברות בבית המשפט העליון, אך נפסלה בידי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, בטענה ש"יש לה אג'נדה", כלומר שאין היא קופצת דום על פי האג'נדה שלו. אין ראויה מרות גביזון לפרס ישראל. הענקת הפרס לגביזון היא בשורה לכל מי שמאמין בציונות ובדמוקרטיה, ובמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה.  הענקת פרס ישראל לרות גביזון, מכבדת את מוסד פרס ישראל יותר משהיא מכבדת את גביזון.