הבלוג של אורי הייטנר

מה הרווחנו בהחלטה לאמץ את המודל המשולב?

בראש ובראשונה, הרווחנו את אורטל, וזה הדבר החשוב מכל. הרווחנו את היכולת שלנו לשקם את החברות ואת האמון ולהמשיך ללכת יחד, להציב מטרות משותפות ולהגשים אותן. הרווחנו את היכולת שלנו לשוב ולהשתית את הקהילה שלנו על אהבה, אחווה, שלום ורעות – לא ביום אחד, אלא בתהליך ממושך. האלטרנטיבה הייתה ההיפך מכל מזה.

זהו רווח עצום, אך ראוי שנבחן גם מה הפסדנו.

האם איבדנו את ערך השיתוף?

אין ספק שכרסמנו בערך השיתוף, שנסוגונו ברמת הגשמתו, וחבל. אבל לא איבדנו את הערך הזה. אנו נשמור על אחריות משותפת על החינוך, הבריאות והרווחה, התרבות, הנוי, חדר האוכל וחיי הקהילה המשותפים, ולכן אי אפשר לומר שאיבדנו את ערך השותפות. גם המסלולים התקציביים – יש בהם נסיגה ברמת השותפות, אך הנסיגה היא חלקית, לא מוחלטת.

השותפות אינה רק בכלכלה אלא גם בדמוקרטיה הקהילתית. הדמוקרטיה היא ערך מערכי הקיבוץ. וכאן אני חייב לציין, שמעולם לא קיימנו באורטל תהליך כל כך דמוקרטי, כמו התהליך האחרון (ואני אומר זאת כמי שהוביל תהליכים באורטל). התהליך האחרון הוא המשתף ביותר, השקוף ביותר והחברי ביותר שקיימנו אי פעם. זו הפעם הראשונה שלא ההנהגה בחרה את הצוות המוביל, אלא היה זה צוות פתוח לכל חבר המעוניין לקחת חלק בבניית ההסכמות. ובהמשך – היה זה תהליך שנתן באמת ובתמים לכל חבר וחבר במות שונות, כולל הבמה של שיחה אישית – ונערכו שיחות אישיות עם כל החברים - להשפיע על עיצוב ההצעה. ואכן, בכל פרק כזה של שיתוף הציבור, חלו שינויים משמעותיים בתכנית. כל חבר שניסה להשפיע, יוכל למצוא את טביעות אצבעותיו בהצעה הסופית. אכן, היה זה תהליך משתף של בניית הסכמה רחבה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתוצאות ההצבעה בקלפי.

האם איבדנו את ערך השוויון?

אכן, השיטה החדשה פחות שוויונית מהשיטה הקיימת. אכן, כרסמנו בערך השוויון ונסוגונו ברמת הגשמתו. אולם לא איבדנו אותו. יש מעט חברות המבוססות על הרעיון הנשגב של שוויון ערך האדם, כמו אורטל, גם על פי השיטה החדשה. למעשה, חוץ מקיבוצים שיתופיים לחלוטין, אין עוד שיטה המקיימת את הערך הזה יותר מאיתנו. הצרכים המרכזיים החיוניים לאדם – הם באחריות המשותפת (חינוך, בריאות וכו'). המבנה התקציבי - תקרה נמוכה ורצפה גבוהה של התקציב האישי ועדיין העברת מרבית השכר לקופת הכלל -מבטיח שאורטל לא תהפוך לג'ונגל מעמדי כמו בקיבוצים המופרטים. יש לזכור, שמאז הכנסנו את מרכיב הוותק לתקציב האישי, פגענו בערך השוויון. בשיטה החדשה אנו פוגעים בו פגיעה נוספת, אך לא גדולה במיוחד. מצד שני, אנו גם מתקנים במקצת את העיוות שיצר מרכיב הוותק, ביכולת של חבר צעיר להגדיל את תקציבו. אני מקווה מאוד שנחליט לשמור על ההשכלה הגבוהה באחריות הקהילה, וכך נבטיח גם את שוויון ההזדמנויות.

האם איבדנו את ערך הערבות ההדדית?

הקיבוץ השיתופי מגשים את ערך הערבות ההדדית בשלמותו. אתקן את האמירה הגורפת הזאת – הוא מגשים בפועל את הערבות של הכלל לפרט בשלמותה, ואמור להגשים בפועל גם את ההדדיות של הערבות הזאת. אמור, אך אנו יודעים שיש מי שידעו לנצל את הערבות לרעה, לחלוב אותה ולא לקיים את חלקם בהדדיות, בחינת "מכל אחד לפי יכולתו". אלמלא כן, לא היינו מגיעים למצב שבו נאלצנו לבנות את המודל החדש.

אין ספק שהשיטה החדשה מכרסמת בערך הערבות ההדדית, אך בשום אופן לא איבדנו את הערך הזה. בניגוד לקיבוצים שהופרטו, אצלנו אין ולא יהיה עוני, לא יהיו חברים עניים, לא תהיה חרפה של אספקת מזון לנצרכים בחג. מסלול א' הינו רשת ביטחון אמיתית, המבטיחה לכל חבר שמירה על רמת חייו הנוכחית לפחות, ורמת החיים הזאת היא גבוהה מאוד – רמת חינוך פורמלי ובלתי פורמלי גבוהה ביותר באחריות הכלל, בריאות, תרבות וכו' – באחריות הכלל ועוד תקציב אישי גדול לצרכים הנוספים של החבר. רמה גבוהה של ביטחון סוציאלי לכל חבר – פנסיה, ביטוחים וכיו"ב. חברת רווחה מתקדמת ביותר.

****

ובכל זאת, מה איבדנו?

איבדנו את עצם החיים על פי העיקרון של הפרדה בין תרומה לתמורה, של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".

בעיניי, אין זו רק שיטה להגשמת ערכי השוויון, השותפות והערבות ההדדית, אלא ערך בפני עצמו. בעיניי, חברה שחבריה מוותרים על ההנאה האישית מפרי מאמציהם, אלא עובדים ומתאמצים כדי להתחלק באופן צודק ושוויוני עם שותפיהם, ללא קשר לתרומתם, מגשימה את הערך החברתי הנשגב ביותר. בעיניי, המסר של חברה כזו לחבריה, היא להיות אנשים טובים יותר, אלטרואיסטים יותר.

את השיטה הזאת איבדנו. על כך אני מצר.

האם איבדנו את השיטה הזאת לצמיתות? בעתיד הנראה לעין, סביר להניח שאת החביתה הזאת אי אפשר יהיה להחזיר למצב של ביצה. לעתיד לבוא, כאשר רוח התקופה תהיה שונה, מי יודע?

יש לציין, שגם את ההפרדה בין תרומה לתמורה לא איבדנו לחלוטין, שהרי בכל מקרה רוב שכרו של החבר עובר לקהילה.

****

איני מעלה את הנושא עם הפנים לעבר, כדי לציין עד כמה נכונה הייתה השיטה הקודמת. אני מעלה את הנושא, מאחר ואני סבור שיש מצבים, שמסיבות אלו או אחרות (במקרה שלנו, סיבה חברתית שהייתה לעניין קיומי) אדם וחברה נאלצים להתפשר על האידיאל. אולם אין להציג את הפשרה כאידיאל.

האידיאל השיתופי הוא כוכב הצפון שלנו ואין לוותר עליו כערך חינוכי, כערך נשגב, שגם אם איננו יכולים היום להגשים אותו במלואו, אנו מאמינים בו וננסה להגשים אותו באופן חלקי, ככל יכולתנו.

ככל שנתייחס לרעיון השיתופי כאל האידיאל, כאל כוכב הצפון שאליו נשואות עינינו, כך נתרחק ממנו פחות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל