הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל, 22.4.11

"שלושה עשר מי יודע? שלושה עשר – אני יודע! שלושה עשר מידיא!". מה הן 13 מידיא? 13 מידות הקב"ה. הפסוק שנדרש כמבטא את 13 המידות, נמצא בקריאת התורה של שבת חול המועד: "ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה".

בשבת חול המועד פסח אנו שוברים את שגרת הקריאה הרציפה בתורה. איננו קוראים את פרשת השבוע, אלא קריאה המיוחדת לחג. הטקסט אותו אנו קוראים, הוא הברית המחודשת בין אלוהים ועם ישראל לאחר חטא העגל. משה הנבוך מבקש מאלוהים הנחיות, מה עליו לעשות עתה? אלוהים קורא לו שוב להר, שב וכותב את לוחות הברית המחודשים, וכורת ברית מחודשת עם עם ישראל, כולל חידוש ההבטחה להוריש לו את ארץ ישראל.

בדברי אלוהים למשה, הוא מציין את מצוות העליה לרגל בשלושת הרגלים. בשבועות וסוכות, העם מצווה לחוג את החגים החקלאיים – ביכורי קציר חיטים בשבועות וחג האסיף בסוכות.

באשר לפסח נאמר: "את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות אשר ציוויתך, למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים". חודש האביב הוא חודש ניסן. המעניין הוא, שהחג אינו נקרא חג הפסח אלא חג המצות. ולאחר מספר פסוקים, פתאום הפסח חוזר, הפעם בשמו – "לא ילין לבוקר זבח חג הפסח". 

האבחנה הזאת בין חג המצות לחג הפסח אינה חריגה. היא מתקיימת בכל התורה. בכל האזכורים של החג בן שבעת הימים בהם נאסר לאכול חמץ ואנו מצווים לאכול מצות, אין המדובר בחג הפסח אלא בחג המצות. כל האזכורים של הפסח, לרוב ללא המילה "חג" בסמיכות אליו, נוגעים אך ורק בקורבן הפסח. חג הפסח הוא ליל ט"ו בניסן, הלילה בו אנו חוגגים היום את ליל הסדר. חג המצות הוא שבעת הימים הבאים.

היו אלה שני חגים הסמוכים זה לזה וקשורים שניהם לזיכרון יציאת מצרים. אחרי חורבן הבית, כאשר זבח הפסח כבר לא היה אקטואלי, הם הפכו לחג אחד, ובהדרגה קיבלו את השם פסח, כהצהרה שחג המצות בצורתו הנוכחית מהווה תחליף ראוי לקורבן הפסח. כך גם המושג "סדר פסח" – המילה "סדר" מקובלת כסדר הקרבת הקורבנות בבית המקדש. השימוש במונח זה, לציון הלילה בו אנו מממשים את מצוות ההגדה לילדינו, "והגדת לבנך" – מקבעת את חשיבותו של הלילה הזה, שבו אנו מצווים לספר ביציאת מצרים, כתחליף ראוי לסדרי הקורבנות בבית המקדש.

מצוות הפסח – הקרבת זבח הפסח, נועד לשחזר את ליל יציאת מצרים, את "פסח מצרים": "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו. ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו".

זבח הפסח מידי שנה, "פסח דורות", שחזר את הלילה הזה. בני ישראל עלו לבית המקדש, שחטו את השה בחצר המקדש ואכלו אותו בו בלילה בירושלים וסביבותיה. בניגוד לכל הקרבנות, זבח הפסח היה היחיד שבוזר – לא הכוהנים בבית המקדש הקריבו אותו, אלא כל משפחה ומשפחה. בכך, כל משפחה ומשפחה ובעצם כל יהודי ויהודי, חש בכל דור ודור כאילו הוא יצא ממצרים.

הוא הדין בחג המצות, המעניק לכל יהודי חוויה מוחשית של שחזור צעדי הראשית של העם בצאתו ממצרים. אכילת המצות היא תוצאת החיפזון שביציאת מצרים – "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ". אכילת החמץ היא ההרגל המקובל לצורך הבסיסי של כל אדם באשר הוא למזון. ביעור החמץ וההסתפקות לאורך שבוע במצות, בשבוע שבו אנו מציינים את היותנו מערב רב של עבדים לעם, מסמלים את מסר הייחוד של העם היהודי, הרואה תכלית רוחנית ומוסרית לחיים, גבוהה הרבה יותר מעצם הקיום הפיסי.

אחרי חורבן הבית, הייתה מחלוקת בין חכמים אודות אופי החג. חלק מן החכמים הגדירו את המטרה המרכזית: לספר ביציאת מצרים. אחרים, ובראשם רבן גמליאל, הגדירו את המטרה המרכזית לספר בהלכות הפסח. כלומר, להדגיש את עבודת הקורבנות בבית המקדש, כדי לזכור את ימי בית המקדש ולהיות נכונים, לעתיד לבוא, לחדש את עבודת הקורבנות עם הקמתו של בית המקדש השלישי. האסכולה של "לספר ביציאת מצרים" ניצחה, וטוב שכך. עם זאת, נותרו בסדר פסח סממני השפעה של האסכולה השניה, כמו טקס ההצבעה על פסח, מצה ומרור, ואיזכור דבריו של רבן גמליאל, שכל שלא אמר אותם לא יצא ידי חובתו, כלומר שזה הטקסט החשוב ביותר בסדר.

מהנוסח המקורי של הקושיות, המופיע במשנה, ניתן להסיק שחלק מסדר פסח לאחר החורבן כלל אכילת בשר צלי, בדומה לזבח הפסח. "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". לאורך הדורות החג השתנה, המנהג הזה השתכח וגם הקושיות שונו והתאימו עצמן לנוהג החדש. הקושיה הזו הוחלפה ב"בין יושבין ובין מסובין".

החג פשט צורה ולבש צורה, אך בכל הגלגולים שמר על ייעודו המרכזי – ליצור בנו את ההזדהות עם אבותינו שיצאו מעבדות לחירות, מן הגולה לארץ ישראל והנחילו לאנושות את שנאת העבדות, את אהבת החירות ואת המחויבות לערכים של צדק חברתי.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

וכך כתב הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לפני למעלה מ-300 שנה, דברים שכאילו נכתבו הבוקר: "בכל דור יש פירוש חדש על יציאת מצרים. ולא רק בכל דור, אלא בכל אדם ואדם יש נקודה של חירות, שהיא פירוש ליציאת מצרים, ואת הנקודה הזו יכול לברר רק האדם עצמו. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – לא בכאילו אלא ממש. לכל אחד מאיתנו יש מצרים קטנה או מיצר גדול. בכל אחד מאיתנו שוכן פרעה המתעקש להשאירנו בעבדות, אך בכל אחד מאיתנו יש נקודה אחת פנימית של חירות, המבקשת גאולה. כל אחד מאיתנו עובר בחייו הפרטיים מסעות שונים ומשונים, כמו אותם מסעות שעברו בני ישראל במצרים ובמדבר, וכאשר אנו לומדים מסעות אלו, אנו משחררים את אותה נקודת חירות פנימית בדרך על הגאולה האישית שלנו".

בפסח התחלנו את ספירת העומר. בהתיישבות העובדת חודש, לצד טקס הביכורים בחג השבועות, גם טקס קציר העומר בפסח. גם באורטל קיימנו טקס זה בשנים הראשונות. היום המנהג הזה כמעט ונעלם. מקום שבו טקס זה הוא עדיין משמעותי ומרכזי הוא קיבוץ רמת יוחנן. מחדש הטקס ויוצרו היה חבר הקיבוץ, המשורר, המוסיקאי והיוצר התרבותי מתתיהו שלם ז"ל (שלו בן, נכדים ונינים בגולן). מתתיהו הלחין את הפסוק הנוגע לקציר העומר בספר "ויקרא", הנמצא גם בהגדה הקיבוצית ואת חלקו אנו נוהגים לשיר בסדר האורטלי. נשמע את ביצוע חבורת "רננים", בעיבודו של חתן פרס ישראל גיל אלדמע.