הבלוג של אורי הייטנר

בכב באדר תרף, 11 יום לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו בקרב תל-חי, יצא לאור גיליון של כתב העת "קונטרס", ביטאון מפלגת "אחדות העבודה"  (המפלגה המרכזית והגדולה בתנועת העבודה באותם ימים, ולימים – לאחר האיחוד עם תנועת "הפועל הצעיר", המרכיב המרכזי במפא"י) ובה דיווח על הקרב ועל נפילתם של החללים. בתוך מסגרת, הופיע ללא חתימה, נוסח "יזכור" מיוחד לזכר חללי תל-חי, אותו כתב עורך העיתון והמנהיג המרכזי של המפלגה (לצדו של בן-גוריון), ברל כצנלסון. וזה לשון ה"יזכור":

"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו - שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר, יוסף טרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה".

י"א באדר היה היום שבו ציין היישוב העברי בא"י טרם הקמת המדינה, לא רק את נפילתם של טרומפלדור וחבריו, אלא היה זה מעין יום הזיכרון לחללי המאבק על ארץ ישראל, יום שהעלה על נס את ערכי הגבורה ומסירות הנפש במערכה הגדולה על הארץ.

לאחר מלחמת העצמאות וקום המדינה, נכתב נוסח ה"יזכור" לחללי צה"ל, על בסיס הנוסח של ברל כצנלסון, עם שינויים והתאמות למציאות החדשה.

הרב הראשי של הראשון של צה"ל שלמה גורן, החליט לשנות את המילים הפותחות של ה"יזכור" ולהמיר את "יזכור עם ישראל" ב"יזכור אלוהים". תביעתו נתקלה בהתנגדות נחרצת, אך גם הוא היה נחרץ, לא פחות. הוא ניסה בכל כוחו, לאורך שנים, לדחוף את הנוסח שלו. וכך, לאורך שנים רבות, אין נוסח קבוע. יש הקוראים "יזכור אלוהים" ויש הקוראים "יזכור עם ישראל".

הרמטכ"ל בני גנץ פסק לאחרונה על נוסח אחיד – "יזכור אלוהים". עצם ההחלטה על נוסח אחיד נכונה – אין זה ראוי שבצה"ל יהיו שני נוסחים ל"יזכור", על פי יוזמתו של מנהל הטקס או הקריין בכל מקום ומקום. אולם העדפתו את הנוסח "יזכור אלוהים" שגויה. מן הראוי לקיים על הנושא דיון ציבורי ואף מאבק ציבורי, כדי לכבד ולקדש את הנוסח המקורי.

כלל הלכתי ידוע, המופיע במסכת בבא מציעא, היא ש"כל המשנה – ידו על התחתונה". אין הכוונה שאין מקום לשינויים, אולם יש כאן אמירה, המעניקה יתרון, חסינות, לקיים על פני שינויו, כדי להבטיח ביטחון ויציבות. כאשר צד אחד בוויכוח מצדד בקיים והצד האחר מציע לשנותו, נקודת המוצא המשפטית היא שמי שצריך לעשות את המאמץ ולשכנע, הוא המציע את השינוי. הדבר בא לידי ביטוי בתקנונים שונים. למשל, בתקנון של אגודות שיתופיות ושל יישובים – יש צורך ברוב מיוחד, לעתים 2/3 מהקולות, לעתים 3/4 מהקולות, כדי לשנות את הקיים.

על מנת לשנות את הנוסח המקורי של ה"יזכור", יש צורך בכמה תנאים: א. קונסנזוס רחב שהנוסח החדש עדיף על המקורי. ב. יש בנוסח המקורי פגיעה ברגשות של חלק מן הציבור. ג. אין בהצעה החדשה פגיעה כזאת. ד. יש טעם הגיוני או מוסרי מובהק להעדפת הנוסח החדש על הנוסח הקיים.

אף אחד מארבעת התנאים הללו אינו מתקיים ברעיון של שינוי נוסח ה"יזכור".

אין קונסנזוס רחב לפיו יש לשנות את הנוסח. עובדה, במשך 60 שנה לא צלח הניסיון לחולל את השינוי הזה.

אין בנוסח המקורי כל סיבה לפגיעה ברגשות חלק מהציבור. הרי אין לחשוד בציבור הדתי שהוא מנוכר לעם ישראל, או למונח "עם ישראל". אין לחשוד בציבור זה שאינו רוצה שעם ישראל יזכור את החללים. אילו טקסי הזיכרון היו נעדרי סממנים דתיים ולא היה בהם שמו של האלוהים, ניתן היה לראות בכך פגיעה בציבור רחב (ולא רק בציבור דתי). אולם מאחר ובטקסים נאמרת תפילת "אל מלא רחמים", נאמר הקדיש, נקרא פרק תהילים – אין כל סיבה שהעדרו של שם ה' מה"יזכור" יפגע במישהו.

מצד שני, יש ויש פגיעה בשינוי הנוסח בציבור חילוני. חלק מהציבור הזה אינו מאמין באלוהים, והוא מבקש נוסח שמבטא את השקפתו וערכיו, לפחות באחד הטקסטים הנקראים בטקסי הזיכרון. בעיני רבים, הנוסח המקורי הוא נוסח מקודש, מרכיב משמעותי בקנון הציוני, כמו "התקווה", למשל, ואין הוא רוצה לשנותו כדי לרצות חלק אחר של הציבור. בעיני רבים, שינוי הנוסח המבטא אותם ואת אמונתם והחלפתו בנוסח שאינו מבטא אותם ואת אמונתם, אף שיש טקסטים דתיים אחרים הנקראים בטקס, יראה ככפיה דתית ומצפונית ויפגע ברגשותיהם.

אין כל טעם הגיוני ומוסרי בשינוי הטקסט. אלוהים אינו זקוק לנו כדי לזכור. אנו, בטקסט ה"יזכור", מתחייבים לזכור את הנופלים, ללכת לאורם, להגשים את המטרה למענה מסרו את נפשם. בשיר "באב אל-ואד" מבקש חיים גורי בשם הנופלים "זה אשר ילך / בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו /  אותנו באב אל-ואד". אגב, זה הנוסח המקורי, "אל ישכח", והוא עוות בכמה גרסאות  ל"לא ישכח אותנו", כאילו מדובר בתיאור עובדתי ש"לא ישכח", ולא כציווי – אל ישכח. באנדרטה לזכר חללי "גבעתי" במלחמת העצמאות, באזור חוליקאת, נכתב: "ההלך, ברדתך לנגב, זכור אותנו". שוב, הציווי הוא אלינו, לעם ישראל. הכל, כמעט, יכולים להתחבר לכך, ואין כל סיבה לשנות זאת.

הדרך לחיים משותפים של חילונים ודתיים בישראל, מחייב לעתים פשרות וויתורים מן הצדדים השונים. פעמים רבות, הצפיה הטבעית היא לוויתור של הצד החילוני. הדוגמה המובהקת לכך, היא נושא המזון. ודאי שכל מפגש משותף של דתיים וחילונים חייב להתבסס על מזון כשר. הדתי לא ינגע במזון טרף ואין כל סיבה עקרונית לחילוני דווקא לאכול לא כשר.

במקרה זה, הוויתור צריך להיות הפוך. אין כל סיבה שליהודי דתי תהיה בעיה עם הנוסח "יזכור עם ישראל". לעומת זאת, שינוי הנוסח עלול לפגוע ברגשותיו של ציבור חילוני רחב.

****

לפני שנים אחדות, רצה ברשת מתיחת אינטרנט על כוונת הממשלה לבטל את הצפירה ביום הזיכרון. המתיחה הכתה גלים ועוררה זעם אדיר בקרב הציבור וחתימה המונית על עצומות נגד "הצעד". מדוע התגובה הייתה חריפה כל כך?

נושא השכול הוא עצב חשוף בחברה הישראלית. הרגישות לנושא זה גדולה, אולי יותר מלכל נושא אחר. הצפירה – אין בה כל אמירה מילולית, אך היא הייתה לסמל מקודש בקרב הציבור הישראלי, ואין הציבור מוכן לפגיעה בוטה בקודשיו.

הוא הדין ב"יזכור". בימים של קרע ומחלוקת קשה בנושאים רבים, מן הראוי שלפחות בנושא הזיכרון לחללי צה"ל, ישמר הקונסנזוס. אין כל סיבה לפגוע בו, בהחלטות כמו שינוי נוסח ה"יזכור".

****

סיבה נוספת לשמירה על הנוסח המקורי, היא הביטוי "עם ישראל". יש המערערים על הביטוי הזה. יש המנסים להגחיך אותו, להציג אותו כביטוי "ימני", רחמנא לצלן. דורון רוזנבלום מרבה לחזור עד לזרא על התזה שלו, אודות מאבק תרבותי בין ישראל ל"עמישראל". ועוד לא הזכרתי את מכחיש העם היהודי, המוטציה האנטי אינטלקטואלית שלמה זנד, שכתב ספר ה"מוכיח" שהעם היהודי הוא המצאה, ובנה סביבו קהל מעריצים שוטים. די בהנפת היד הזאת על המונח "עם ישראל", כדי שהחברה הישראלית תתעקש לקדש אותו, כמושג מאחד ולא מפלג.

* , "חדשות בן עזר" BSH