הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל 17.6.11

פרשת "שלח לך" עוסקת, ברובה, בפרשת המרגלים – אחת מנקודות המפנה בסיפורי התורה. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה ועמדו להיכנס לא"י, לכבוש אותה ולהתנחל בה. כתוצאה מחטא המרגלים, מהלך ההיסטוריה השתנה ובני ישראל נאלצו לנדוד במדבר ארבעים שנה, שנה כנגד כל יום מימי מסע המרגלים בא"י. כל דור יוצאי מצרים, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המרגלים הנאמנים, ימותו במדבר ולא יכנסו לא"י. על פי חז"ל, חטא המרגלים היה בתשעה באב, והעונש עליו הוא כל החורבנות שאירעו בתשעה באב, כמאמר המדרש: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות".

במה פשעו המרגלים? מה חטאם הגדול, שבעטיו לקה העם בעונש כבד כל כך, כבד הרבה יותר מן העונש על חטא העגל?

המרגלים נשלחו לאסוף מודיעין ובשובם הציגו את חוות דעתם. מה רע בכך? האם תפקידו של המודיעין להציג לקברניטים את המידע שהם רוצים לקבל, או את המידע המקצועי האמין כמיטב הכרתם?

מצד שני, בדיון המודיעיני ניתן להצביע על חטאם של המרגלים, בכך שלא הסתפקו בסיפוק המידע, אלא נטלו זכות לא להם לבצע את הערכת המצב, שזה תפקיד המנהיגים, שראייתם רחבה יותר מן הראיה המודיעינית.

אולם אני סבור שהחטא כלל אינו קשור לסוגיה מודיעינית זו או אחרת. מטרת שליחותם של המרגלים כלל לא היה סיפוק מודיעין אודות האויב.

מי שהחליט לשלוח את המשלחת הוא אלוהים, שציווה את משה – "שלח לך". אלוהים זקוק למודיעין? כנראה שמטרת השליחות היא אחרת. ניתן להבין זאת גם מהרכב המשלחת. אין זו משלחת של אנשי מודיעין מקצועיים, שיצאו בחשאי לרגל את הארץ, אלא זו משלחת מכובדת של הנהגת העם, כל נשיאי השבטים. בהשלכה לימינו, מדובר בשליחת הממשלה למסע ריגול ואיסוף מודיעין. זה לא מתקבל על הדעת.

המטרה שונה – המודיעין שאלוהים מחפש אינו אודות האויב, אלא אודות כוחותינו. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אלוהים שלח את הנהגת העם לשליחות, שנועדה לבחון את החוסן הלאומי ואת חוסן המנהיגות, כדי לדעת האם העם בשל למשימה של כיבוש הארץ וההתנחלות בה; האם העם השתחרר ממנטליות העבדים, וראוי להיות עם חופשי בארצו. ההנהגה כשלה, והתוצאה הייתה החלטת האלוהים לדחות כמעט ב-39 שנים את המהלך.

העונש המקורי שאלוהים תכנן היה חמור הרבה יותר – להשמיד את העם, ולברוא עם חדש מזרעו של משה. משה התנגד לכך בתוקף ושכנע את אלוהים לוותר על הרעיון. מעניין, וגם קצת מטריד, להיווכח מה היו הטיעונים ששכנעו את אלוהים. משה לא דיבר על המשמעות המוסרית של השמדת העם, אלא דיבר כיועץ פוליטי, החרד לתדמיתו של הבוס. צעד חריף כזה יתקבל בעולם ככישלון של אלוהים בהורשת הארץ לבני ישראל. לא חבל?

אבל בדיאלוג בין משה לאלוהים, מופיע גם הפסוק המעניין הבא: "ה', ארך אפים ורב חסד, נושא עוון ופשע, ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים". פסוק זה דומה מאוד לפסוק בספר שמות שעל בסיסו אנו מציינים את 13 המידות של הקב"ה, אותן 13 מידיא של "אחד מי יודע". אלא ששם נאמר על הקב"ה שהוא "רב חסד ואמת". ואילו כאן, משה מסיר את האמת ומסתפק בחסד. מדוע? כנראה שיש מקרים, שבהם מוטב לוותר על האמת המוחלטת ולהעדיף על פניה את החסד, כאשר הדבקות המוחלטת באמת עלולה להביא לחורבן. דומני שרבים מאיתנו העדיפו את הפשרה על הנאמנות המוחלטת לאמת שלהם, בהכרעה הקיבוצית שלנו לפני חודשים אחדים. הנה, אנו יכולים להיתלות באילן גבוה, במשה רבנו, בכבודו ובעצמו.

מה חבל, שבהמשך הפרשה משה עצמו נוהג אחרת, על פי ייקוב הדין את ההר, כאשר הוא מטיל גזר דין מוות בסקילה המונית, על אדם שקושש עצים בשבת.

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה להמיט אסון על העם.