הבלוג של אורי הייטנר

סרט המופת של יוסי סידר "הערת שוליים*" מעורר סוגיות ודילמות רבות. הוא עוסק ביחסי אב ובנו, תוך שהוא מציב סימן שאלה על מאמר חז"ל, המקובל כאקסיומה, ש"אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו" (ת"ב, סנהדרין קה ע"ב). הוא עוסק בחיים האקדמיים רוויי התחרות, הקנאה והשנאה, תחת המעטה המנומס של תורה ומדע לשמם. הוא עוסק במרדף אחר הפרסים, שיש בהם הוקרה לעשיה רבת שנים, אך גם לא מעט פוליטיקה של רדיפת כבוד. הוא מעמת בין אסכולות שונות בדבר אופי המחקר המדעי ועוד.

אחת הסוגיות המרכזיות העולות בסרט, היא שאלת "האמת והשלום אהבו" – מה קודם למה, האמת או השלום? האם יש לדבוק בכל מחיר באמת וייקוב הדין את ההר, או שלעתים מוטב לעגל פינות ולוותר על האמת כדי לאפשר חיים תקינים ויחסים נאותים בין בני האדם.

המכתם "האמת והשלום אהבו" מופיע בספר זכריה, פרק ח פסוק יט. הפסוק מתאר כיצד בבוא הגאולה יהפכו ימי הצום על החורבן לימים טובים, לימי "ששון ושמחה ומועדים טובים", וכאן מופיעות המילים "והאמת והשלום אהבו". מה הכוונה בתוספת הזאת? האם הכוונה היא שדבקות באמת בלבד, בדין בלבד, הייתה מותירה את החורבן והאבל על כנם, והגאולה היא מידת הרחמים והחסד, ויש בה ויתור על האמת למען השלום? ואם כן, מהו המסר לאדם, ליהודי? שהשלום קודם לאמת? שתמיד ראוי לוותר על האמת למען השלום? שלעתים יש לוותר על האמת למען השלום? מתי?

המחלוקת בין האמת והשלום מיוחסת למשה ולאהרון, שכל אחד מהם הוא אב טיפוס – משה של הדבקות באמת ואהרון של אהבת השלום ורדיפת השלום. אהרון ראוי לשבח על תכונה זו, כמאמרו של הלל הזקן בפרקי אבות "הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". רק דרך הסובלנות, הפשרה ואהבת הבריות ניתן לקרב את הבריות לתורה. ובתהילים נאמר "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תה' לד טו), ומכאן שבקשת השלום ורדיפתו מקבילה לטוב.

אולם באותו פסוק נאמר "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", כלומר המרמה מקבילה לרע, ומכאן שהאמת מקבילה לטוב. והרי רדיפת השלום של אהרון והימנעותו מעימות, תוך ויתור על האמת, הביאה לחטא העגל, לאו דווקא לקירוב לתורה. אז מה עדיף, האמת או השלום?

לא בכדי, את המשנה "הווי מתלמידיו של אהרון" וגו' אמר הלל הזקן. עיקר המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היא על סוגיית האמת והשלום. כשבא הנוכרי לשמאי ומבקש ממנו לגיירו תוך שהוא עומד על רגל אחת, דבק שמאי באמת, על פיה אין קיצורי דרך בגיור, ועצם הבקשה הזאת היא חוצפה, ולכן הוא דחה אותו באמת הבניין שבידו. גם הלל יודע את האמת, שאין גיור על רגל אחת. אך הוא עיגל את האמת ואמר למבקש: "השנוא עליך לא תעשה לחברך" והוסיף – והשאר פירושה הוא, לך ולמד. לעומקם של דברים, גם זו אמת, כי אין אמת אחת ויחידה. דרך הגדרת עיקר היהדות, על פי הלל, הוא הביא את המבקש להתגייר לצאת וללמוד את התורה כולה. עיקר היהדות הוא השלום בין אדם לחברו, שאותו מפרש הלל באופן מעשי כ"השנוא עליך" וגו'.

המחלוקת המפורסמת ביותר אודות האמת והשלום, היא סביב נוסח הטקסט המלווה את הריקוד לכבוד הכלה בחתונתה. בית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה". בית שמאי אומרים: "כלה כמות שהיא". בית שמאי באים בשם האמת. לא כל כלה יפה וחסודה, ואסור לשקר. בית הלל מעדיפים את השלום, את כבוד הבריות. והרי כבר בחר החתן בכלה ומה יועיל אם נציג את האמת, שאין היא יפה? מוטב ליפות את האמת כדי לשמח את הכלה ואת החתן ביומם הגדול.

איזו אסכולה צודקת יותר? אם ניתן להתפשר על האמת, איפה זה נגמר? ואיך ניתן לקיים חברה שאינה מתבססת על האמת? הנותנת לגיטימציה לשקר? ומצד שני, גישת בית הלל מאפשרת לעתים להתפשר על האמת כדי שניתן יהיה לקיים חברה, כדי שניתן יהיה לקיים זוגיות, כי החיים מחייבים לעתים פשרות ואין פשרה שאין בה ויתור מסוים של הצדדים על האמת בה הם מאמינים.

איזו היא הדרך הנכונה – דרך האמת המוחלטת של שמאי או דרך הפשרה והשלום של הלל? היהדות משבחת את שתי האסכולות והמחלוקת ביניהן מועלית על נס בפרקי אבות כמופת של מחלוקת לשם שמים. סופה של מחלוקת זו, נאמר בפרקי אבות – להתקיים, כלומר יש מקום לשתי העמדות הללו, זו לצד זו. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", נאמר על בית הלל ובית שמאי (עירובין יג ע"ב).

אולם אם "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" וסופה של המחלוקת הזאת להתקיים, הרי שלכאורה אין אמת אחת, כלומר עמדתו הקטגורית של בית שמאי שגויה מעיקרה. אולי לכן, אף שאלו ואלו דברי אלוהים חיים – "הלכה כבית הלל" (שם). מצד שני, מקובל שלעתיד לבוא, כלומר לאחר בוא הגאולה, ההלכה תהיה כבית שמאי. מכאן, שעקרונית גישתו של שמאי, הדבקה בכל מחיר באמת המוחלטת, היא הנכונה, אלא שמתוך הכרה במוגבלות האנושית, כהוראת שעה יש להתפשר על גישתו של הלל, המבכרת את השלום על האמת.

עם הסוגיה הכבדה הזו, המלווה את מחשבת ישראל לאורך הדורות, ניגש יוסף סידר להתמודד בסרטו "הערת שולים*". הוא עושה זאת בכישרון רב, בתסריט גאוני המוגש לקהל בבימוי נפלא ובמשחק מופתי של שני הגיבורים הראשיים שלמה בראבא וליאור אשכנזי.

שני גיבורי הסרט, הם חוקרי תלמוד, שגישתם שונה בתכלית. האחד, מקדיש את חייו לחקר פרטי פרטים של דקויות כדי להגיע לנוסח המדויק של המקור בתלמוד הירושלמי. האחר, מנסה לתווך את התלמוד לקהל ומתבשם במאמרים ותגליות מעניינות, גם אם אין הוא בהכרח מעמיק ומקפיד על דיוק מרבי ואין הוא שואף לדיוק המוחלט. מחקרו של האחד הוא כבית שמאי – האמת מעל הכל. של האחר כבית הלל – השלום קודם לאמת.

המתח בין השנים אינו סתם מתח בין שני מלומדים הדוגלים באסכולות שונות, מאחר ומדובר באב ובנו. והמתח מגיע לשיאו כאשר אחד מהשנים מקבל את פרס ישראל. פרופ' אליעזר שקולניק (בראבא) מקבל משרת החינוך את ההודעה המשמחת על קבלת הפרס. למחרת, מוזמן בבהילות בנו, פרופ' אוריאל שקולניק (אשכנזי) לוועדת הפרס, שם נמסר לו שההודעה נמסרה לאביו בטעות, ובעצם ההחלטה היא להעניק לו את הפרס.

הבן יוצא למלחמה עיקשת ואף נגרר לאלימות, כדי להבטיח שאת הפרס יקבל אביו ולא הוא, בהבינו שאם האמת תיוודע לאביו, הוא יאבד את טעם חייו, אולי את חייו. הוא מתעמת על כך בחריפות עם יו"ר ועדת הפרס, יריב ותיק של אביו, שאינו מוכן בשום אופן להתפשר על האמת. בסופו של דבר הוא מצליח לכפות את דעתו, אך לשם כך הוא מתחייב לוותר לצמיתות על הזכות לקבל את הפרס, המגיע לו בזכות, ואף נדרש לכתוב בעצמו את נימוקי הפרס, מאחר והיו"ר אינו מסוגל לעשות שקר בנפשו ולכתוב נימוקים שאין הוא מאמין בהם. קשייו של הבן בתהליך כתיבת ההמלצות מבהירות לו עד כמה, אכן אין אביו ראוי לפרס. אך הוא דבק בוויתור על האמת למען השלום ומשלים את כתיבת ההמלצות. האב מקבל את הפרס.

האב דבק באמת המדעית שלו. בראיון עיתונאי, בעקבות קבלת הפרס, אין הוא מהסס למתוח ביקורת על הפרס ועל ועדות הפרס שהעניקו אותו לאנשים שאינם ראויים. כשהוא נשאל על בנו, הוא דבק באמת שלו ומותח עליו ביקורת חריפה וסרקסטית ומציג אותו ככלי ריק.

הלב יוצא אל הבן, המוותר על הכבוד הגדול למען שלומו של אביו ושלום משפחתו, ועל שהוא דבק בדרך זו גם לאחר דבריו הקשים של האב לתקשורת. הצופה מבכר את דרכו של הבן, המועצמת לנוכח צייקנותו הנוקדנית של האב, המוצגת כדבקות באמת מידה לא אנושית. ומכאן, שבחירתו של סידר ברורה – השלום קודם לאמת.

אולם יופיו של הסרט הוא במורכבותן של הדמויות. אין כאן קריקטורה של הלל ושמאי בני ימינו. פרופ' אוריאל שקולניק, הבן, רחוק משלמות, וחוסר השלמות מתבטא דווקא במה שהוא אמור לייצג – יחסי אנוש, העדפת השלום. מספר סצנות בסרט מציגות אותו בגילויים של רוע, הן ביחסו כלפי בנו והן ביחסו לסטודנטים שלו. דומה, שיראת הכבוד שהוא חש כלפי אביו אינה מאפשרת לו לנהוג בו כגמולו, והוא מתנקם בבנו ובתלמידיו. והדרך בה הוא פוגע בבנו ובתלמידיו, היא לכאורה באמירת האמת הקשה והכואבת, ללא כל עיגולי פינות וללא כל חמלה, כאילו קוד גנטי של רשעות בשם האמת עבר אליו מאביו. ומאחר שכבר למדנו שאין האמת נר לרגליו בכל מקרה, אותה התנהגות אינה מתפרשת בעינינו כדבקות באמת, אלא כרוע לשמו. ... ואולי יש בה רמז, לפיו כדאי לבחון עד כמה התנהגותו של האב, המייצג את האמת המוחלטת, מונעת באמת ובתמים מרדיפת אמת?

האב, איש האמת המוחלטת... האם דבקותו באמת עומדת תמיד במבחן? סצנה אחת בסרט מציגה מערכת יחסים לבבית, בניגוד לדמותו הקשוחה והקדורנית, עם אישה, שאינה אשתו. האם מדובר במאהבת? הסרט מותיר ספקות בלב הצופה, וגם בלב הבן שבמקרה נחשף לכך.

כפילולוג ומומחה לפענוח נוסחי כתבים, הוא מבין ומגיע למסקנה שאת נוסח ההמלצה לפרס לא יכול היה לכתוב יו"ר הוועדה, אלא רק אדם אחד – בנו. כמי שהאמת המוחלטת אמורה להיות נר לרגליו, ניתן היה לצפות שתובנה זו, המטלטלת אותו, תגרום לו לחקור את הנושא, לרדת לחקר האמת. לברר עם בנו מה בדיוק קרה כאן.

אילו עשה כן, היה מבין שלא הוא קיבל, בעצם את הפרס. אולם הוא נרתע מלבדוק. הוא אינו מברר את פשר הדבר עם בנו. הוא נוצר את התובנה בלבו וניגש לקבל את הפרס. מי שאינו מוכן להתפשר על האמת למען שלום בית, למען יחסיו עם בנו או כדי לפרגן להצלחת בנו, מוכן לוותר על החיפוש בכל מחיר אחרי האמת המוחלטת, כשהדבר עלול לסכן את כבודו שלו.

האם יבקש סליחה מהבן? הרי בנו כבר אמר ש"אבא מעולם לא ביקש סליחה". אך האם הבן טרח לבקש סליחה מבנו או מתלמידיו?

הסרט – סרט מופת. והשאלה – ממשיכה להדהד בראשו של הצופה. האם האמת מעל הכל? האם מותר לוותר על האמת למען השלום? האם ניתן להגיע לשלום מתוך ויתור על האמת? האם ניתן לקיים חברה שאינה מבוססת על האמת? האם ניתן לקיים חברה ללא יכולת להתפשר על האמת?

האמת והשלום אהבו. גם אמת וגם שלום. אך לעתים הברירה היא בין האמת לשלום. אז מה עדיף – האמת או השלום? אני בוחר בו"ו החיבור שבין האמת והשלום. או במילים אחרות – לא אמת בכל מחיר ולא שלום בכל מחיר. אין אף ערך שהוא ערך עליון, שהכל כפוף לו, אלא יש מערכת של ערכים, והטוב הוא היכולת של האדם להפעיל שיקול דעת וליצור את התמהיל הנכון בין הערכים.

* "מקור ראשון"