הבלוג של אורי הייטנר

המשט לעזה במאי 2010 ("המשט התורכי") לא הגיע ליעדו, לא פרץ את הסגר הימי ולכאורה – נחל כישלון. גם המשט לעזה ביוני 2011 לא יגיע, קרוב לוודאי, ליעדו, ולבטח לא יפרוץ את הסגר. לכאורה, תוצאה זהה. אבל איזה הבדל...

משט 2010 היה הצלחה גדולה לאויב וכישלון גדול לישראל. האויב גרר אותנו למארב בשדה המערכה שבו היתרון – כולו שלו; מפגש אלים מתוקשר בין צבא חמוש לאזרחים, פעילי "שלום" ו"זכויות האדם", כביכול. תשעת ההרוגים הם הניצחון הגדול של האויב, במטרתו לקעקע את תדמית ישראל, לבודד אותה וליצור לה דה-לגיטימציה. במשט 2011 לא הצליח האויב לגרור אותנו למפגש הזה. את המשט האחרון בלמה ישראל באמצעים דיפלומטיים.

נצחוננו במשט 2011 לעומת תבוסתנו במשט 2010 הוא עדות ליתרון המדינאות והדיפלומטיה על הכוחנות והצבאיות. לא אחת, בעבר, ניצחנו בקרב הצבאי אך נחלנו מפלה במערכה הכוללת, כיוון שכשלנו בקרב המדיני. תמיד, עלינו לראות בשימוש בכוחו של צה"ל את האופציה האחרונה, אחרי שמוצו כל המהלכים המדיניים (כך היה במלחמת ששת הימים, הגדול בניצחונותינו). קל וחומר במערכה בה אנו נמצאים היום – המערכה ליצירת דה-לגיטימציה לישראל.

במלחמת יום הכיפורים האויב הבין שאין לו סיכוי להשמיד את ישראל במלחמה כוללת. הוא אימץ את הטרור ואת ירי הטילים על אוכלוסיה אזרחית כאסטרטגיה המרכזית שלו. גם לאיומים הללו מצאה ישראל מענה והם מיצו את עצמם במידה רבה.

האסטרטגיה החדשה בה נוקט האויב, עד כה – בהצלחה בלתי מבוטלת, היא אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל, עליה הוחלט בוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן (2001). מטרת המערכה היא קעקוע הלגיטימיות של ישראל, באמצעות הצגת קיומה כעוול (שקר ה"נכבה") שיש לתקנו, באמצעות שלילת זכות קיומה של מדינת לאום לעם היהודי, באמצעות הצגתה כמדינת אפרטהייד, כמדינה קולוניאליסטית, תוך שלילת זכותה להגנה עצמית והפצת שקרים אודות "פשעי מלחמה", "מצור אכזרי", "משבר הומאניטרי" וכד', שלא היו ולא נבראו. המהלך הזה נועד לבודד את ישראל, לגרום להוקעתה ולהקאתה ממשפחת העמים ולהפכה למצורעת, וכך להחלישה ולגרום בתוכה לדמורליזציה ולייאוש. עלילת גולדסטון והמשטים הם אמצעים מובילים במערכה הזאת.

המערכה הזאת אינה צבאית ולכן הפתרון לה אינו יכול להיות צבאי, אלא תודעתי ומדיני. על ישראל להשקיע בקרב על התודעה, הרבה יותר והרבה יותר טוב מכפי שהיא עושה. אך לצד המערכה על דעת הקהל, יש מקום למערכה מדינית, כדי לסכל את הניסיון לבודד את ישראל.

יש לציין, שממשלת ישראל אולי התעוררה קצת באיחור, אך ניהלה לאחרונה מדיניות נבונה הקוצרת הצלחות. ההצלחה הגדולה ביותר, היא הברית האסטרטגית עם יוון, שהביאה לבלימת המשט.

האוריינטציה היוונית היא תגובה חכמה מאוד של ראש הממשלה למשבר החמור ביחסים עם תורכיה, שהגיע לשיאו במשט התורכי, שראש ממשלת תורכיה עמד מאחוריו. המשבר עם תורכיה נבע מהתבססות השלטון האסלאמיסטי, שבחר באוריינטציה על ציר הרשע ובאסטרטגיה של עוינות קשה כלפי ישראל.

במקום לזחול לעבר אנקרה, להתנצל בפניה על ... המשט התוקפני שיזמה נגדנו, להציע לה כפרס מעמד של מתווכת בינינו לבין סוריה והפלשתינאים וכד', ישראל פנתה ליריבתה הגדולה – יוון. ישראל טיפחה בעקביות ובנחישות ברית עם יוון. הברית הזאת הוכיחה את עצמה בגדול, בבלימת המשט. העובדה שהברית היא דווקא עם ממשלה סוציאליסטית, בראשות יורגוס פפנדראוס – נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, היא הישג גדול במיוחד, לנוכח התרחקות השמאל האירופי מישראל, בשנים האחרונות.

והנה, מסתבר שהאוריינטציה על יוון, גרמה לתורכיה לבחון את דרכה העוינת לישראל, והובילה לשינוי במדיניותה האנטי ישראלית; מגמה שהגיעה לשיאה בפעולתה נגד המשט. אין ספק, שהמצב במדינות ערב הוא גורם מרכזי לשינוי הזה, לאחר שבעלי הברית המרכזיים של ארדואן, אסד וקדאפי, היו למצורעים לא רק בעולם אלא גם בעיני עמיהם. לפתע תורכיה הבינה שהיא איבדה את המערב ועומדת לאבד את התחליף בו בחרה – ציר הרשע. המצב החדש הביא את תורכיה לבחינה מחודשת של יחסה לישראל. אך הברית עם יוון חיזקה את מעמדה של ישראל, ומיצבה אותה כגורם שעל תורכיה להתאמץ ולשלם מחיר כדי להתקרב אליו מחדש.

הגורמים הללו הביאו לתפנית ביחסה של תורכיה לישראל. השינוי מתרחש למרות שלראשונה עשתה ישראל, באיחור של עשרות שנים, את הצעד המתבקש שנרתעה ממנו כל השנים בשל פחדה מתורכיה – דיון בכנסת על הטבח בארמנים.

יש לקוות, שהפירות שהשיאה התבונה המדינית שגילתה ישראל בנושא זה, יעודדו את הממשלה להתמיד בדרך זו ולהוביל את ישראל להישגים מדיניים נוספים.

* "ישראל היום"