הבלוג של אורי הייטנר

ביום הראשון של פסטיבל "לא בשמים 2011" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל העליון, הנערך זו השנה ה-13 בכפר בלום, השתתפתי בארבעה אירועים.

רב שיח בנושא "ישראל – מדינת כל שבטיה?", בהשתתפות פרופ' פניה עוז זלצברג, פרופ' ידידיה שטרן והרב ד"ר בני לאו. ידידיה שטרן נמצא בעין הסערה בשבועות האחרונים, מאז לא הוארכה הקדנציה שלו כיו"ר ועדת מקצוע האזרחות במשרד החינוך. צעד זה הוצג בתקשורת כהדחה על רקע פוליטי אידיאולוגי, בשל הנטיות הליברליות שייצג.

כמובן שהנושא עלה בשיח. האזנתי ברוב קשב לידידיה, שייצג את דרך המלך הציונית של מדינה יהודית ודמוקרטית, ויכולתי לחתום כמעט על כל מילה שאמר. מהיכרותי רבת השנים עם ד"ר צביקה צמרת, יו"ר הוועדה הפדגוגית במשרד החינוך, שכביכול הדיח אותו, אין לי ספק שגם הוא יכול לחתום כמעט על כל מילה. ומהיכרותי עם פרופ' אשר כהן, שמונה לתפקיד במקומו ברור לי שאלו גם עמדותיו. מכאן, שאין באמת רקע אידיאולוגי לאי הארכת הקדנציה.

עיתון "הארץ" וכתבו לענייני חינוך אור קשתי, המנהלים ציד מכשפות מקרטיסטי נגד צמרת, קפצו על ה"הדחה" כמוצאי שלל רב והפכו את שטרן לכמעט דרייפוס. חבל שהוא משתף פעולה עם השקר הזה. הרי תהום אידיאולוגית פעורה בינו לבין האג'נדה הפוסט ציונית של התופסים עליו טרמפ.

האירוע השני הוקדש לדיון לרגל 50 שנה למשפט אייכמן ולהשפעתו על החברה הישראלית. דיון מרתק בהנחיית ד"ר אלון גן ובהשתתפות המשורר חיים גורי ופרופ' דינה פורת. גורי, כדרכו, גם ממרום 88 שנותיו, חד כתער, צלול כבדולח, חכם ובקיא ואומר דברים של טעם. גורי גינה בחריפות את תופעת השנאה העצמית החולנית, כלשונו, בחברה הישראלית, והדגים אותה באמצעות ספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר" ובו דברי הבל על ... אובססיית השואה מתוך הנצחת תפקיד הקורבן המאפשר לנו להפוך אחרים לקורבנות בלה בלה בלה.

בערב צפיתי בהופעה של מאיר בנאי – שבה הוא משלב את שיריו מהתקופה שאחרי חזרתו בתשובה עם הקלאסיקות שלו מן התקופה החילונית. זו הפעם הרביעית שאני צופה במופע, ותמיד נהנה. יש משהו לא נעים בצד הוויזואלי – מאיר חובש מגבעת המצילה על עיניו ומחצית פניו. הוא עומד כפוף, ומידי פעם נגינתו מלווה בעוויתות גוף והתקפלויות. אבל המוסיקה, איזו מוסיקה! נפלאה! בלוז ישראלי אמיתי. הבעיה היא שרוב הקהל היה מבוגר ולא כל כך מורגל ואוהב מוסיקת רוק, ובמיוחד את הווליום שלה. רבים עזבו באמצע. חבל, מאיר בנאי ראוי לקהל טוב יותר. מה ששימח אותי יותר מכל בהופעה, היה מיקומה – היכל התרבות בקריית שמונה, שרק לפני עשרה ימים עמד על סף סגירה.

המופע האחרון, אל תוך הלילה, היה של ג'קי לוי, שאותו אני מאוד מאוד אוהב, גם באופן אישי וגם כאמן. הוא האיש המצחיק ביותר שאני מכיר – הומור חכם ועדין. הוא מספר הסיפורים הטוב שפגשתי. ג'קי אירח את להקת "המדרגות", את פרופ' אביגדור שינאן ואת עלמה זוהר, בערב שכלל שירים, סיפורים ולימוד. רוב הקהל היה דתי, אך לא היה אפילו חובש כיפה אחד שקם ונטש בעת שירתה של עלמה זוהר, בשל הבלי "קול באישה ערווה". אני גם חותם על כך שאיש מהם לא חלם אפילו להפגין בעד ליאור ויוסף.

אירועים כמו "לא בשמים" הם התשובה הישראלית היהודית השפויה למוטאציות הללו, המנסות בכוח לפרק את החברה הישראלית. אירועים כאלה הם התקווה של החברה הישראלית.

... אבל את התקשורת זה משעמם...