חדשות הערוץ השני הקדישו דקות ארוכות לכתבת תדמית יחצ"נית ומלוקקת לעידוד התיירות הישראלית בתורכיה. היה זה שילוב של טעם רע ופרובינציאליות, ועוד טרם החלטתי מה חמור יותר – אם מישהו שילם לתחנה עבור השידור או אם היא עשתה זאת בהתנדבות.
אך דבר טוב היה בסלט התורכי הזה – טוב היה להיווכח כמה חשוב לתורכים שהישראלים יחזרו לתייר בארצם, כמה אנו חסרים להם, כמה כלכלתם נפגעת מהעדר ישראלים וכמה הם זקוקים להפסקת ה"ברוגז" האזרחי, הבלתי פורמאלי הזה.
יש בכך תזכורת שהמשבר ביחסים בין המדינות אינו פוגע רק בנו, אלא הוא פוגע יותר בתורכים. ולכן, לא רק לנו צריכה להיות מוטיבציה לחדש את היחסים הטובים, אלא לא פחות מכך זו צריכה להיות מוטיבציה של התורכים. ולכן, לא אנו צריכים לשלם את צעדי הפיוס, אלא דווקא אלה שיצרו את המשבר והקרע, התורכים.
היחסים בין ישראל ותורכיה, בעיקר בשנות ה-90 של המאה שעברה ובראשית המאה הזו, היו יחסים מצוינים, ברמה של ברית אזורית. השינוי התחולל בעקבות עלייתו לשלטון של המנהיג האסלאמי ארדואן ב-2003. ארדואן, חניך "האחים המוסלמים", יצר מדיניות מכוונת של התרחקות הדרגתית מישראל ואימוץ קו עוין שהלך והקצין ככל שהוא התבסס בשלטונו, ויצירת ברית חלופית עם ציר הרשע – איראן, סוריה ולוב.
שיאו של התהליך הזה היה המשט התורכי, פרובוקציה אנטי ישראלית שנועדה לפגוע בישראל ובתדמיתה, לבודד אותה וליצור לה דה-לגיטימציה. לא בכדי זכה ארדואן, בעקבות המשט, לעיטור המכובד מממשלת לוב – פרס זכויות האדם על שם קדאפי.
רק שנה חלפה, ואנו נמצאים במקום אחר לגמרי. בעלי בריתו של ארדואן - אחמדיניג'אד, אסד וקדאפי, היו למצורעי העולם ולמצורעים בעיני עמיהם; מוקצים מחמת מיאוס. קשה לארדואן להתהדר היום בברית הזאת. המצב במזה"ת חיזק את מעמדה של ישראל, אי של יציבות, דמוקרטיה וזכויות האזרח, באזור שבו המנהיגים טובחים בעמיהם. המצב החדש חייב את תורכיה לבחון את דרכה. התורכים, שרק לפני שנה ראו עצמם כמעצמה אזורית שתוכל לבודד את ישראל ולכופף אותה, ראו בעיניים כלות איך יצרה ישראל ברית עם שכנתה ויריבתה יוון, ועם ממשלתה הסוציאליסטית, בראשות נשיא האינטרנציונל הסוציאל דמוקרטי פפנדראו, שהגיעה לשיאה בבלימת המשט הפרובוקטיבי בידי היוונים. הביטוי המרכזי לשינוי, הוא הצטרפותה של תורכיה, יוזמת המשט הקודם, לבלימת המשט החדש. רק שנה חלפה, ואיזה מהפך!
במצב החדש שנוצר, יש לישראל אינטרס בהידוק היחסים עם אנקרה, אך מעמדה של עוצמה ולא מעמדה של חולשה. לכן, יש לתמוה על הקריאות בתוכנו לזחול לעבר תורכיה, ולקבל תביעותיה החצופות להתנצלות ישראלית על התוקפנות התורכית במשט ועל פיצוי למשפחות הרוגי המשט. ודאי שאין לכך כל מקום כאשר ועדת פאלמר, הוועדה הבינלאומית שחקרה את פרשת המשט הצדיקה את עמדת ישראל, קבעה חד משמעית שהסגר הימי על עזה חוקי, שעזה אינה "נצורה" ושתורכיה אחראית לאירועים. הוועדה קבעה שאין מקום להתנצלות ישראלית ולתשלום פיצויים.
בעקבות קביעות הוועדה, על ישראל לעשות היום מה שנמנעה משום מה לעשות לפני שנה – לדרוש התנצלות תורכית על המשט ותשלום פיצויים לפצועים הישראליים. במו"מ בין המדינות, מנקודת מוצא זאת, ניתן יהיה להגיע לפשרה של ויתור הדדי על תביעות ההתנצלות והפיצויים.
כבוד לאומי הוא נכס אסטרטגי ורק בישראל יש הבזים לו. הגישה הדורשת מישראל לוותר על כבודה ועל צדקתה רק כיוון שהתורכים רגישים לכבודם, היא גישה אבסורדית.
נכדו של עלי הכהן משילה נולד בתקופה שבה ארון ה' נלקח בשבי פלישתים, ולכן הוא קיבל את השם "אי כבוד" – כי גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל. מן הראוי שלא נגלה שוב את הכבוד מישראל ולא נאמץ את עצות אחיתופל להשפיל את עצמנו בזחילה מביכה לעבר תורכיה.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
