הבלוג של אורי הייטנר

המאבק למען דיור בר השגה לאזרחי ישראל ולדור הצעיר הוא מאבק צודק מאין כמותו. המסר שלו, הוא תביעה לראות בקורת גג זכות טבעית של האדם. זאב ז'בוטינסקי, שלא היה סוציאליסט גדול, כידוע, הציג את המעון כאחד מחמשת המ"מים שהמדינה מחויבת להבטיח לכל אזרח. לא כל שכן, שזו תפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית של מדינת הרווחה. התביעה מן המדינה להבטיח דיור בר השגה, היא תביעה לצדק חברתי ולסולידריות חברתית. לכן, למרות שפוליטרוקים ועסקנים ציניים מקצוענים מסוגו של אלדד יניב, מנסים לתפוס טרמפ על המחאה ולהשתמש בה לצרכיהם הפוליטיים כקרדום לחפור בו – המחאה הזו עדיין צודקת וראויה.

אולם תהיה זו שגיאה להפנות את כל הביקורת רק לעבר המדינה. המדינה אינה חזות הכל. השתתת חיינו על ערכי הסולידריות והצדק החברתי, היא תביעה מן המדינה, אך גם מן החברה האזרחית, גם מן העסקים, גם מן הפרט. משבר הדיור אינו נובע רק ממחדלי הממשלות, אלא גם מרדיפת הבצע של בעלי הדירות המשכירים אותן במחירים מופקעים. התרגלנו לקבל זאת כחוק טבע – מטרתם היחידה של בעלי הדירות היא להרוויח כסף, וככל שירוויחו יותר הרי זה משובח. כל עוד הם מצליחים להשכיר במחירים הללו, סימן שהשוכרים יכולים לשכור במחיר זה. זה השוק החופשי, אלה החיים האמיתיים, אז מה אתם רוצים?

קוראים לזה "שיטת מצליח". אני אעלה את המחיר. אם זה יצליח – מצוין. נעלה עוד. ועוד. ועוד. עד שזה יפסיק להצליח. אולם שיטת מצליח היא שיטת עושק, כיוון שאין היא רואה את האדם שמולה, אלא כצרכן, כלקוח. אם הוא משלם, סימן שהוא יכול לשלם ושהצורך שלו בדירה מצדיק את התשלום. אין השיטה רואה מולה אדם הממשכן את חייו כדי שתהיה לו קורת גג. אין היא רואה את מצוקתו, את סבלו, את חוסר הברירה המאלץ אותו לשלם את המחיר הגבוה.

ומה שמטריד אותי מכל, כחבר קיבוץ, הוא ששיטת מצליח היא גם השיטה שלנו. מקום עבודתי הוא מכללת תל-חי. אני פוגש סטודנטים, אוסף אותם לטרמפים, משוחח אתם. השבוע ישבתי איתם במאהל המחאה בכיכר צה"ל בקריית שמונה. רבים מהם מתגוררים בקיבוצי אצבע הגליל. ומצוקתם קשה.

מחירי הדירות בקיבוצים נעים בין 1,600 ₪ ל-1,700 ₪. מדובר בדירונת קיבוצית, מה שכינינו בעבר "חדר". "לפני שנתיים", מספר לי סטודנט, "שכרתי דירה בקיבוץ ב-1,100 ₪. היום אני משלם עליה 1,600 ₪". עליה של כמעט 50% בשנתיים. "כמה אשלם בשנה הבאה?" הוא שואל בדאגה. סטודנט אחר סיפר לי, שלפתע הודיע הקיבוץ שהוא אינו מתקן עוד את המזגנים. זו אחריות השוכר. ואותו סטודנט לא יכול להרשות לעצמו לתקן את המזגן. מה פתאום שיתקן, כשבעוד חודשיים הוא עוזב? אז כרגע הוא חי ללא מזגן בחום הלוהט של עמק החולה.

שיטת מצליח. אם הסטודנטים משלמים בהמוניהם, סימן שהם יכולים לשלם. אלמלא יכלו, לא היו משלמים והמחירים היו יורדים. מי מפריע להם לרכוש בקריית שמונה (ששם המחיר לא הרבה יותר נמוך, ושם היצע הדירות נמוך מאוד)? הנה, החזירות הקפיטליסטית בהתגלמותה, דווקא מצדנו, הקיבוצים. אבל אותו סטודנט, המשלם שכר לימוד של 1,000 ₪ לחודש, משתכר בשכר של עבודת סטודנט, בסביבות 2,000-2,500 ₪ לחודש. ומאחר ואין באזור תחבורה ציבורית סבירה, כשנשבר לו להשתרך כל יום בטרמפים, והוא נשבר ורוכש איזו טרנטה, היא עולה לו עוד 1,000 ₪. והרי בשנתיים שבהם הדירה עלתה בכ-50% השכר לא עלה במקביל ואילו יוקר המחיה עלה גם עלה. איך  יחיה הסטודנט הזה?

וממה הוא יאכל? והאם לפנק את עצמו באיזה סרט טוב או הופעה, זה פשע נורא? האם זה לא מעניין את הקיבוצים? הרי הנאתם מן הסטודנטים אינה רק משכר הדירה שלהם, אלא גם מהתרומה החברתית כתוצאה מאירוח עשרות צעירים בחצר הקיבוץ.

במאבק למען דיור בר השגה בישראל, ראוי שאנו, הקיבוצים, נהיה בצד הצודק ולא בצד הגורם לעוול. אדרבא, דווקא כעת, בעיצומה של המחאה, אנו יכולים לתרום תרומה גדולה לחברה הישראלית ואף לקנות את עולמנו בשעה אחת – להחליט על הוזלת הדירות להשכרה לסטודנטים בקיבוצים. ודאי שהקיבוצים צריכים להרוויח מהשכרת הדירות, כפי שכל משכירי הדירות צריכים להרוויח. אך הרי גם אם יוזילו את הדירות ב-20-25% הם עדיין ירוויחו. ירוויחו, אך גם יהיו הגונים, מתחשבים, סולידריים. ירוויחו ביושר, לא בחזירות.

אני מציע שהתנועה הקיבוצית והמועצות האזוריות הסמוכות למכללות תיזומנה מהלך כזה.

* "ידיעות הקיבוץ"