הבלוג של אורי הייטנר

האם מותר בישראל להתנגד למחאה החברתית? כמובן! האם למי שמתנגד למחאה החברתית מותר להביע את דעתו? כמובן! האם גם לאמן ישראלי מותר להתנגד למחאה החברתית? כמובן! האם גם לאמן ישראלי המתנגד למחאה מותר להביע בפומבי את דעתו? כמובן!

כמובן, כמובן, כמובן. כמובן? כמובן שלא! שאלו את מרגול. שאלו את ענת וקסמן. "למה רק עכשיו נזכרת להצטרף למחאה?" נזף כתב הערוץ השני בליאור נרקיס, טרם עלותו על במת ההפגנה בנתניה.

מרגלית צנעני לא התנגדה למאבק. אילו התנגדה, זה היה לגיטימי לחלוטין. אבל היא בסך הכל העזה להסתייג, למתוח ביקורת, לפקפק. הלינץ' הציבורי שנעשה בה, חייב להטריד כל דמוקרט, כל אדם המאמין בחופש הביטוי ובחופש המחשבה. נאצות, גידופים, איומים וחרמות היו מנת חלקה, אחרי שהעזה לחרוג מקו הפוליטיקלי קורקט; אחרי שהעזה לומר מה שכנראה אסור לאמן לומר. ... עד שנאלצה להתוודות בפומבי על חטאיה, לזחול להפגנה בבאר שבע ולהישבע מעל הבמה "באמ-אמא שלי שאני תומכת במחאה" ולהצהיר שמי שטוען אחרת משקר, "אשכרה שקר". היה מביך לראות את זה. מביך? מפחיד.

אין זו תופעה חדשה. משטרת המחשבות של חיי התרבות והאמנות בישראל הינה תופעה ותיקה, אף שעד לפני חודש הסוגיות החברתיות עניינו אותה כשלג דאשתקד. בנושאים המדיניים, בנושאי זהותה היהודית של המדינה, משטרת המחשבות הז'דנוביסטית פועלת ביעילות רבה עשרות שנים. החודש, לראשונה, משטרת המחשבות ואני נמצאים באותו צד. אני תומך בכל לבי במאבק החברתי ושותף בו באופן פעיל, ודווקא זאת הזדמנות בעבורי לצאת נגד התופעה המסוכנת והאנטי דמוקרטית הזאת.

****

בשנות ה-70 יצאה נעמי שמר בתמיכה גלויה ב"גוש אמונים" ובמאבקו לפתיחת יהודה ושומרון להתנחלות יהודית. היא יצאה נגד הסדר הביניים עם מצרים (1975) ונגד הנסיגה מסיני ועקירת חבל ימית (1982) בעקבות הסכם השלום עם מצרים (1979).

אף שהייתה רק בשנות ה-40 לחייה, כבר הייתה נעמי שמר סמל תרבותי לאומי, בעיקר בעקבות שיריה "ירושלים של זהב" ו"לו יהי", שהיו במעמד כמעט המנוני. נעמי שמר הייתה סמל הקונסנזוס, היא הייתה הקונסנזוס. היא הייתה מורמת מעם.

וברגע שהעזה לעשות מה שאסור – להביע דעה פוליטית החורגת ממה שמותר בברנז'ה התרבותית, היא חשה נטישה מצד חבריה האמנים, מצד המיליֶה החברתי שלה. הדרך הפוגעת ביותר לנטוש אדם, היא להגחיך אותו, להפוך אותו לנלעג. והיא חשה שמגחיכים ומלעיגים אותה.

בשירה "איש מוזר", היא סיפרה על האיש המוזר הצועק "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". בסוף השיר היא מבטאת את כמיהתה להצטרף אל האיש הזה ואל שכמותו, האנשים שלא באו מבית המדרש שלה, ולא מהברנז'ה שבה היא חיה ופעלה. אולם ברובד עמוק יותר, היא רמזה שהאיש המוזר זו היא, מאחר וחבריה מתייחסים אליה כאל מוזרה, המעיזה לחשוב – מילא לחשוב, להתבטא – בניגוד למה שמותר בחברתם ההגונה. את האמירות כלפיה, תיארה כאמירה שלה אל האיש המוזר: "איש מוזר, אמרתי. תתבייש, / סיסמא כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו / ובעיקר – מחוץ לאופנה".

אחרי הנסיגה מסיני, לא היה לנעמי שמר עוד כוח לבטא את עמדותיה, העמדות שאסור להשמיע במיליה התרבותי הישראלי. היא החליטה לשתוק, וסכרה את פיה. גם בעינויים אי אפשר היה להוציא ממנה אמירות פוליטיות.

את עלבונה וכאבה השמיעה ברמיזה, בשיריה. הבולט שבהם הוא "על ראש שמחתי". את חשיבותו של השיר, בעיניה, ניתן ללמוד מכך, שכאשר הוציאה, זמן קצר טרם מותה, את ספר שיריה המסכם, היא בחרה לפתוח אותו בשיר זה, והוא השיר היחיד אותו פרסמה בכתב ידה. בכך רמזה נעמי שמר, ששיר זה הוא שיר מפתח, שדרכו ניתן להבין ולפענח רמזים רבים בשיריה, ואף להבין את שתיקתה הפוליטית (למשל, את לעגה לביטוי "לא יעלה על הדעת" בשיר "אקטואליה", כאומרת – "לא יעלה על הדעת?, יעלה גם יעלה").

על ראש שמחתי / ענדתי זר, / זר פרחי שדה, / עם קוץ אחד או שניים. // יצאה שמחתי / לחולל בחוצות, / ברגל יחפה / בתוך הצהרים. // תפסוה השומרים / הסובבים בעיר, / מה את רוקדת ככה, / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה, / זה מה שהולך עכשיו, / זה מה שהולך. // אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עם זר פרחי שדה / וקוץ אחד או שניים / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי, / ברגל יחפה / בתוך הצהרים. // אמרה שמחתי / אני אשיר וארקוד, / עד צאת נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא כוחי האמיתי.

כדרכה, נעמי שמר התכתבה בשירה עם מקורות ישראל – עם תהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (עם פסוק זה התכתבה גם ב"ירושלים של זהב": "אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב") ועם שיר השירים: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעליי שומרי החומות".

מיהם אותם שומרים הסובבים בעיר? זוהי משטרת המחשבות, זאת הקובעת את העמדה הנכונה, שהאמנים חייבים להתיישר לפיה ולקפוץ לדום. נעמי שמר כתבה את השיר אחרי מלחמת לבנון הראשונה, בתחילת האינתיפאדה הראשונה. ובאותה תקופה, משטרת המחשבות דרשה מהאמנים לשיר שירי מחאה נגד הכיבוש, נגד ההתנחלויות. ונעמי שמר, שגזרה על עצמה שתיקה, לא ביטאה, אמנם, את עמדתה, אך סירבה להתקרנף ולהתיישר על פי דרישת השומרים הסובבים בעיר. היא הבהירה שהיא לא משתתפת במשחק. כן, גם היא תמחה. אולם המחאה שלה היא נגד הממסד התרבותי ומשטרת המחשבות שלו. היא תשיר ותרקוד ותשמח – זו המחאה שלה. היא למדה את הלקח שלה, היא לא תכתוב עוד כתיבה פוליטית, אבל כאשר "אסור" לשמוח, היא תשמח, והשמחה שלה היא אמירה; היא המחאה. היא תשיר ותרקוד "עד שתצא נשמתי",  כמו רבי עקיבא שאמר קריאת שמע עד שיצאה נשמתו, ובכך זכה לקיים את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

****

כשכולם דיברו על שלום, ואף אחד לא דיבר על צדק, הסוגיות החברתיות לא ממש עניינו את הממסד התרבותי. החודש, כשלפתע פרץ, באיחור רב, רב מידי, המאבק החברתי, והשתלט על סדר היום הלאומי, משטרת המחשבות כיילה את עצמה ללוח הקואורדינאטות החדש. ומרגע זה, אל לו לאמן להעז להשמיע מילת הסתייגות מן המחאה.

דווקא בשל תמיכתי במאבק החברתי, וכיוון שאני רואה בו הזדמנות לתיקון החברה הישראלית, אני רואה לנכון לצאת נגד תופעת העדר ונגד סתימת הפיות. אי אפשר לתקן עולם ואי אפשר לתקן חברה, דרך קלקול חברתי שכזה. דווקא מאחר ואני מתפעל מהאופי הדמוקרטי והתרבותי של המחאה, אני רואה לנכון לצאת נגד תופעה אנטי דמוקרטית ואנטי תרבותית המתלווה אליה.

והאמת היא, שדבריה של מרגול נגד המחאה, אינם מצוצים מן האצבע. מעמד הביניים המוביל את המחאה החברתית, הוא המעמד שהוביל בעשורים האחרונים את הדרך שנגדה הוא יוצא היום, ולבו היה גס למחאת מעמדות המצוקה והאוכלוסיות החלשות והמוחלשות. טוב שהציבור הזה מתפכח ודורש צדק חברתי ומדינת רווחה. אבל... מותר לשאול אותו איפה הוא היה עד אתמול?

* BSH