הבלוג של אורי הייטנר

ג. ארץ ישראל במשנתו של השל

הרב פרופ' אברהם יהושע השל, נולד בורשה ב-1908. צאצא של גדולי העולם החסידי, ובהם  ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, האדמו"ר ממעזעריצש. המסלול הצפוי שלו היה להיות אדמו"ר. אביו מת בילדותו והוא חונך בידי דודו על ברכי האדמו"ר מקוצק. אלא שבגיל צעיר למדי הוא חיפש וביקש ללמוד יותר, לדעת מדעים ופילוסופיה, לעצב דרך חדשה לעצמו ולאנושות. למד בברלין ועשה שם דוקטורט נביאי ישראל. לבקשתו של בובר, השל החליף אותו בראש סמינר בגרמניה ב-1936. ב-1940 גורש מגרמניה וחזר לורשה. הוא הצליח לברוח לארה"ב. היה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על עולם הרוח היהודי והאמריקאי. היה פעיל מאוד במאבקים למען זכויות האדם, למען השחורים והיהודים, למען איכות הסביבה, נגד מלחמת ויטנאם ולמען שיח בין דתי. הוא היה חברו הקרוב של מרתין לותר קינג ושותפו להנהגת המאבק לזכויות השחורים. היה מקורב לזרמים הליברליים ביהדות, אך בשנותיו האחרונות התקרב יותר ויותר לגישה האורתודוכסית, בה צמח ובה הוסמך לראשונה לרבנות. הוא היה ציוני, פעל למען מדינת ישראל וביטא בפומבי את תמיכתו בצדקתה.

האירוע המכונן של חייו ושל הגותו, היה השואה, בה נספתה משפחתו. לאחר השואה ראה השל את שליחותו לפעול לתיקון העולם. בפתח מאמרו "על משמעות המלחמה הזאת", שכתב לאחר השואה, פנה השל לאלוהים בשאלה "למה לא עצרת את הרכבות?". אחרי ששפך את לבו לאלוהים, ואחרי ששאל "איך אפשרנו" את עליית הנאצים, הוא קבע שאלוהים יחזור לעולם שלנו. האדם מסלק את אלוהים והוא יחזור אם נפנה לו מקום להשפיע. בכך פיתח השל והעצים את הרעיון הקבלי, לפיו אלוהים יכנס לעולם שלנו כשאנו נכשיר אותו; את הבנקים, את המפעלים וכו', כשאנו נתקן את העולם. בהגותו, מציג השל מחויבות מוסרית אדירה, לתקן את העולם הזה כדי שיוכל להפוך לממלכת אלוהים. הדבר יתאפשר כשאנו, בני האדם, נתייחס לבני האדם האחרים ביחס הראוי מבחינה מוסרית, מבחינת הצדק.

בצעירותו, כתב השל שירים שבהם תבע מאלוהים לחרוג מן הדממה ולהתערב בעולם שלמטה וביקש – אם אינך עושה זאת, תן לי את החרבות שלך, אני אעשה זאת במקומך. הוא כתב את השירים הללו בתקופה שאחרי עליית הנאצים לשלטון, טרם השואה.

השל תרגם לאנגלית את הדוקטורט שכתב על הנביאים. בהקדמה, הוא כתב שעכשיו, אחרי השואה, הוא מבין שכדי להבין את הנביאים צריך להזדהות איתם ועם מאבקם. הוא כתב זאת בשנות ה-60. במאמר אחר הוא ניסה להסביר את הסיבות שהביאו אותו להלחם בכל המאבקים החברתיים שבהם השתתף. הוא כתב שאחד הדברים שגרמו לו להיות אקטיבי כל כך, היה ספרו על הנביאים. השל נפטר ב-1972.

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב השל את ספרו: "ישראל: הווה ונצח". [1] ההקדמה לספר היא נאום שהשל נשא בבית ברל מיד אחרי המלחמה, בכנס של מנהיגות יהודית שהתקיים בישראל.

בספר, חוזר השל לימי החרדה בתקופת ההמתנה, טרם המלחמה. השל, שגם אחרי השואה המשיך להיות אדם מאמין, חי את ההמתנה בחרדה גדולה. הוא פחד שמא אלוהים שוב יתעלם ממה שקורה בעולם שלמטה. עד כמה אלוהים יתן לילדיו – עם ישראל, ליפול? לנוכח החרדה הזאת, את התשועה הגדולה במלחמה פירש השל כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה. לאחר המלחמה החלה, בין השאר בקרב תנועות המחאה וזכויות האדם בארה"ב, שהוא היה מבוניהן ומנהיגיהן גישה אנטי ישראלית. גישה זו קוממה אותו, והוא יצא נגדה בספרו.

השל מתפלמס עם גישות, נוסח רוזנצוויג, המגמדות ואף שוללות את הזיקה המהותית של עם ישראל לא"י. א"י, טוען השל, אינה סתם מקום, אלא היא והערגה אליה - חלק ממהותו של עם ישראל.

ספר הספרים הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.

יש ממדים שונים בקיום. אחד מהם הוא מימד הזמן. מימד הזמן הוא נצחי. במימד הזמן הנצחי, משה והנביאים עדיין כאן, איתנו. אם נגיע לרמה רוחנית של הזדהות, אנו יכולים להפוך להיות הנביאים של ימינו..

"ואתם עדי נאום ה' ואני אל" (ישע' מג, יג) – האפשרות להיות עדים של אלוהים, במלוא מובן המילה, תתכן אך ורק בארץ ישראל, במדינה היהודית העצמאית. השל נותן לפסוק הזה משקל אדיר בפילוסופיה שלו. עכשיו, בא"י, ניתן לתת עדות מלאה. האל, אצל השל, אינו מופשט, אלא הוא אבא, הוא אל הצדק והרחמים. אלא שכל הערכים הללו אינם יכולים להתממש אלא כאשר אדם מחליט לממש אותם. כאשר האדם מממש אותם, הוא נותן בכך עדות לקיומו של ה'. [2]

השל היה שותף למאבקים רבים. הלך שלוב יד עם מרתין לותר קינג במצעד הגדול למען זכויות השחורים. מבחינתו של השל, ההשתתפות במאבק למען השחורים, למען הצדק, הוא מעשה דתי חשוב, מצווה, חזרה לדרכם של הנביאים. זו מצווה מוסרית, מצווה של צדק, החשובה לא פחות מהמצוות המעשיות. אין הוא מבטל את אותן המצוות, אלא מוסיף עליהן את המצוות הנבואיות של המאבק למען תיקון עולם, למען עולם צודק יותר.

ללא עם ישראל, התנ"ך הוא סתם ספר, נייר ודיו. גדולתו של התנ"ך באה לידי ביטוי  באמצעות עם ישראל, שבכוחו להעניק חיים לאותיות הללו ולממש את תוכנן – בפעילויות המוסריות ובמאבקים למען הצדק. [3]

התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור הכלח, ועמו לא יפוג. הנשיה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו". [4]

כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.

גישתו של השל לציונות ולהקמת המדינה אינה דטרמיניסטית. להבדיל מגישתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, השל אינו טוען שהיה זה הכרחי שמדינת ישראל תקום ולכן אין לנו שום ביטחון בקיומה. אין ביכולתנו לקבוע בוודאות שאלוהים יקיים את מדינת ישראל, אם נרצה או לא נרצה. הברית בין עם ישראל לאלוהים, תלויה במידה רבה מאוד בנו; אם נאפשר לאידיאלים האלוהיים להתגשם. אלוהים ממשיך לדבר ולהפנות את קולו לבני האדם. השאלה היא האם בני האדם מסוגלים לשמוע. הדבר תלוי בבני האדם בכלל, וביהודים בפרט, לא פחות משהו תלוי באלוהים.

הקמתה של מדינת ישראל היא נס. באופן טבעי אי אפשר להסביר לא את הישרדותו של העם היהודי ולא את הקמת המדינה. "בתקומתה של מדינת ישראל יש מן הפריצה אל נתיבות השגה וחוויות חדשים לחלוטין. היא מבטלת את תפיסותינו המקובלות, את ציפיותינו הקבועות. מהותה היא הצהרה ברבים. על כן, יש ששיבת ציון חדשה זאת מביכה כה רבים מאיתנו הנשענים בפעילותם הרוחנית על הליכה אחר המקובל והידוע. ... האירועים הפלאיים אשר הם כה מרכזיים ביהדות ובנצרות נראים מוזרים מפני שהם מחוסרי תקדים. שיבת ציון היא דרמה חסרת תקדים, אירוע מיוחד במינו, ללא משל הדומה לו וללא נמשל ... מדינת ישראל היא נס עטוי מסווה, נס נסתר, הדברים נראים טבעיים ומסתירים תמיהה מרעישה. ציון הנבנית מחדש נהפכת למבשרת השגה חדשה, מראה היאך ההיסטוריה שזורה במיסתורין". [5]

בניגוד לרוזנצוויג, הרואה בחורבן הבית בשנת 70 לספה"נ ובאובדן העצמאות ברכה של ניתוקנו מהתלות בקרקע, השל מעלה על נס את הדבקות של עם ישראל באדמת ארץ ישראל. הדבקות הזו היא הביטוי המוחשי לזיקה הייחודית של עם ישראל לא"י. הוא מתאר את ההיסטוריה היהודית מימי אברהם אבינו ועד ימינו, ולהבדיל מרוזנצווייג, זו היסטוריה של זיקה לא"י ואי ויתור עליה. "אין דבקות של עם לארצו המקבילה לזו בכל העולם כולו. הבית השני נחרב בידי הרומיים בשנת 70, מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948. במשך הפסק זמן ארוך זה, מעולם לא הייתה א"י בית לאומי לאומה אחרת, מעולם לא נחשבה כישות גיאופוליטית נפרדת, לא הייתה מעולם מדינה עצמאית. היא נכבשה וחזרה ונכבשה לא פחות מארבע עשרה פעמים בשלוש עשרה מאות שנים. כל כיבוש בלע אותה כשטח כיבוש הנשלט מבחוץ, וכל אחד מהם הותיר את מורשתו בצורת חיילים, עבדים וצאצאיהם. הללו היו חסרי כל זהות אתנית או תרבותית משותפת. ... המאה התשע עשרה מצאה בארץ ערב רב מגוון של לאומים, קבוצות אתניות ולשוניות, ואמונות דתיות. מלבד היהודים, לא ראה איש מהם את ארץ ישראל כמולדתו, כיחידה לאומית פוליטית הראויה לעצמאות ולאומיות ... ליהודים ולהם בלבד הייתה זו המולדת היחידה והמקודשת, המקום הבלעדי בו יכלו להעלות על הדעת למצוא חופש ועצמאות, הארץ אליה נשאו לבם ונפשם במשך מאות רבות ואשר בה דבקו שורשיהם על אף כל מצוקותיהם. לתנועה הלאומית היהודית הייתה ארץ ישראל, על כן, לא רק מקום אשר בו, כעובדה היסטורית, ישבו היהודים. הייתה זו מולדת אשר עמה נשמר קשר בל ינתק, בעל אופי לאומי, פיסי, דתי ורוחני, אשר בה למעשה נשאר גרעין יהודי, ואשר בה היה עתה שוב יסוד בעל משקל באוכלוסיה. כל גדולה שצמחה מארץ זו בשירה, בסיפור, באדם, ברעיונות, בהשראה, הייתה תוצאת החיים היהודיים בארץ. כאן נוצרו היצירות הגדולות של העם היהודי: התנ"ך, המשנה, התלמוד הירושלמי, המדרשים, השולחן הערוך וקבלת האר"י. חוץ ליהודים, אין אומה אשר יצרה ספרות מקורית בעלת משמעות מכרעת בארץ ישראל.  ... לעם היהודי, ארץ ישראל היא ביתו, תקוותו וכל קניינו אשר לו. אין אלה זיכרונות העבר בלבד, הקושרים אותנו לארץ, כי היא כל תוחלתנו וייעודנו". [6]

השל בוחן את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל ב"אספקלריה של הזמן". [7] המושג אספקלריה הוא מילה מובילה בהגותו. התורה מתפרשת בדורות שונים ואצל בני אדם שונים אחרת, על פי עיני הקורא. לא רק התורה כך, אלא גם א"י. א"י נתפסת אחרת בידי דורות שונים של יהודים.

בספרו "השבת" [8] השל עושה אבחנה בין מימד "הזמן" ומימד "המרחב". מימד הזמן הוא ההתחדשות הבלתי פוסקת. עולם ללא זמן הוא עולם ללא אלוהים. מי שחי את השגרה ואינו חורג ממנה כלל, גם אם השגרה שלו היא הלכתית – אין בה אלוהים. אלוהים הוא החיים, והחיים הם התחדשות מתמדת. ההתחדשות באה לידי ביטוי ביצירות אמנות, ובחיים שלנו שאמורים להיות יצירת אמנות שאנו יוצרים אותה מידי יום. כשעם ישראל חוזר לא"י אנו יכולים לצייר מחדש את המציאות כולה, על הרבדים שלה. "עלינו לנסות ולהבין את תקומתה של ישראל לאור ההיסטוריה, כלומר באספקלריה של הזמן. זוהי ארץ שאין בה נקודה שאינה מעלה בזיכרוננו אירוע, רגע היסטורי. אין היא ארץ ככל הארצות. כל בוניה וכל העובדים בה את הבורא מאצילים עליה השראה. היא ארץ בעלת נשמה יתר. עצם השהות בארץ היא חוויה דתית". [9]

ארץ ישראל היא הארץ היחידה המאפשרת קיום חיים יהודיים מלאים. "ישראל היא הארץ היחידה בעולם אשר אין בה אנטישמיות, אין בה צורך ב'ליגות נגד השמצות', בארץ זו ניתן ליהודי לחיות חיים יהודים מלאים לפי המסורת והמצפון; בה ממלאת השבת את הרחובות, לא רק את הבתים ; בה הלשון היא עברית". [10]

מעניינת האבחנה של השל – "חיים יהודיים מלאים לפי המסורת והמצפון". אני מפרש זאת כהכרה במלאות החיים היהודיים, גם של מי שאינם חיים על פי ההלכה. בדומה לרב קוק, השל מעלה על נס את העולים לא"י, החלוצים הציוניים, כמי שמאצילים על א"י השראה ומחדשים את נוכחות האלוהים בה, על אף חילוניותם. ואף על פי כן, בקשר לארץ בלבד, ללא זיקה לדת, אין טעם, זו מעין עבודת אלילים. "אנו מוקירים את האוויר שאנו נושמים, אולם אין אוויר עבודה זרה. דברי ימי ישראל הם ערגה לארץ, אולם אין הארץ אליל. תפוחי האדמה הגדלים באדמתה אינם בעלי כוח מגי. איננו סוגדים לאדמה. ארץ ישראל ללא אלוהי ישראל, היום כאן – ומחר איננה". [11]

"מה המקודש שבארץ הקודש? ... בא"י מתממש מלוא משמעותה הזכה והמיוחדת של הנהגת דברי הימים על ידי אדון העולם". [12] מבחינתו של השל, כל יהודי צריך להיות כאברהם אבינו, כמשה. במימד הזמן, האבחנה בין עבר, הווה ועתיד, חסרת משמעות. עלינו להמשיך את המפעל שהחלו אברהם ומשה. כל יהודי חייב לראות את עצמו בכל רגע בחייו כאילו יצא ממצרים, כמי שעומד במעמד הר סיני, כממשיך חזון הנביאים. "היסטוריה אמיתית מתרחשת כאשר אירועי ההווה מגלים את משמעות העבר ורומזים על הציפייה של ההבטחה לעתיד. היסטוריה היא מפגש של החולף והנצחי". [13]

בכוחנו ויכולתנו להביא לכך שיהיה מפגש בין החולף, המת, לבין הנצח, האלוהים. העבר נתפס כמרוחק, אך ניתן להפכו למשמעותי ונוכח בימינו. נוכחות האלוהים בהיסטוריה, אינה נעשית בכפיה על מעשי האדם, אלא בקשר בין הבטחתו להתפתחויות הקשורות אליה. "ההיסטוריה הקדושה היא איסוף כל החוטים המובילים להבטחה". אלוהים אינו כופה את דרכו על העולם. בני האדם חופשיים לבחור.

אף שהשל היה אזרח ארה"ב – המדינה הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין דת ופוליטיקה, בעיניו לא תתכן הפרדה כזאת. התנ"ך כולו עוסק בפוליטיקה. הנביאים מנהלים מאבקים פוליטיים חברתיים למען צדק חברתי, למען היתום, האלמנה, הרעב. אי אפשר להפריד בין דת ופוליטיקה.

אי אפשר להפריד את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל מן הדת, ולהציגה אך ורק כהתפתחות היסטורית. הקמת המדינה היא גם תהליך תיאולוגי. מדינת ישראל היא מדינה קדושה. אמנם תקומת מדינת ישראל אינה תהליך דטרמיניסטי שהיה מוכרח להתרחש לאחר השואה, אלא היא בחירה של עם ישראל, אולם אין זאת התמונה השלמה. "... היא גם קיומו של צו עליון. ה' הוביל אותנו דרך שבעת מדורי הגהנום ואמר לנו: שובו, בני אדם, אל ארץ הקודש. ואנו הלכנו בעקבות הצו, 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם'. ... מאז ימיו של אברהם אבינו למדינו כי גם עניינים פוליטיים נמצאים במסילת התעניינותו של האל. ... למסתכל בעיני הרוח אין כל ספק כי השיבה לא"י עולה בקנה אחד עם אותה השגחה נסתרת שבהיסטוריה היהודית. היא אימותה של הבטחה תנ"כית. היא הצילה נפשות כה רבות, קראה להתמסרות מופלגת וקרבנות כה רבים, והחיתה את התקווה. השיבה לארץ –ישראל היא אירוע בו חי העבר, היא אות לבאות". [14]

התנגדותו לרעיון של הפרדת הדת מן הפוליטיקה, נובעת מתפיסה רחבה יותר, על פיה  ההפרדה בין גוף לרוח זרה ליהדות. "אין ביהדות הפרדה מוחלטת בין החילוני לדתי, בין הממשי לרוחני, בין השיגרה למופלא. הרוחני אינו היפוכו של החומר. שתי הבחינות שרויות ביחס הדדי זו לזו. עלינו לנסות להאציל על החומרי מאורה של הרוח, לקדש את היומיומי, לחוש את הפלאי בדברים הרגילים". [15] הקדושה הפיסית עומדת בזיקה ישירה לקדושה העליונה. שום דבר אינו משתנה למעלה, בלי שהאדם עושה מעשה למטה. האדם, במעשיו, עלול להביא לחורבן חייו למטה אך גם לחורבן עולם של מעלה. "מעשיו של אדם במהותו הפיסית, הממשית, עומדים בקשר ישיר עם הקדושה העליונה. האדם הוא גוף ונשמה וייעודו לחיות בדרך ש'לבו ובשרו ירננו אל חי' (ע"פ תה' פד, ג). ככל שנשמה ללא גוף היא רוח רפאים, כן גוף נטול נשמה הוא פגר. התנ"ך אינו ספר על אודות השמים. הוא ספר על אודות הארץ. התיבה 'ארץ' מופיעה בתנ"ך חמישה מונים כמספר הפעמים בהם מופיעה התיבה 'שמים'. לעולם לא נוכל לחוש את משמעותם של השמים מבלי שחיינו על הארץ וטיפחנו מקצת של השמים על הארץ. אולי יש בזה להסביר, מכוח מה מהווה הבטחת הארץ נושא מרכזי בהיסטוריה התנ"כית. אין הקב"ה מוציא את הארץ מרשותו, הוא נשאר האדון והבעל העליון 'כי לי הארץ'. עצם החיים בארץ הם עדות לאמת הנשכחת כמעט כי הקב"ה הוא אדון הארצות כולן. עלינו לעבוד את האדמה כשם שעלינו לשים את לבנו אל השמים. התנ"ך מוסב על כל המין האנושי, והגאולה כרוכה בהיטהרות רוחנית באותה מידה בה קשורה היא בשלמות מוסרית וביטחון פוליטי. התקווה היא בהרמוניה של שמים וארץ ולא במתח מתמיד ביניהם. הנראה לעין הולך יד ביד עם הטמיר אל המטרה העליונה. ביטחון, צדק והתחדשות עלי אדמות הם תנאים מוקדמים להתמזגות זו. ... גורלה של ירושלים של מעלה כרוך בגורלה של ירושלים של מטה". [16]

שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים, הביאה את השל לדון לעומק במעמד א"י. התרגשות עצומה אחזה בו. היא ניכרת בכל עמוד בספר. שחרור ירושלים וחבלי א"י נראה לו כתחילתו של עידן חדש. תקומה לחיים מחדש של הנביאים. א"י היא ארץ הנבואה בעבר, ובכוחו של עם ישראל לאפשר לה להיות ארץ הנבואה בהווה. [17] השל עוסק בירושלים, במקום המקדש, במקום עקידת יצחק. קידוש השם של היהודים בשואה גדול יותר מקידוש השם בעקידת יצחק, ובחירת האודים המוצלים מאש להקים את מדינת ישראל בא"י היא קידוש השם גדול אף יותר. "ישראל שנולדה מחדש, קדושה היא. על כן, בחדרי נשמותינו הכאובות קדושה מדינת ישראל. למה נבחר הר המוריה להיות מקום המקדש, ולא הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדברות? והתשובה היא: כי על הר המוריה עקד אברהם את בנו יחידו לקרבן, וקדושת הקרבן עולה על קדושת הדברות. גדול הרבה יותר מהקרבתו של יצחק היה הקרבן על קידוש ה' באושוויץ, בברגן בלזן, בדכאו, בטרבלינקה וביתר המקומות. מדינת ישראל נבנתה על אותו קידוש ה' ... הצלתו של עם מסבל גשמי ומסכנת חורבן על ידי ההתבוללות האוכלת בכל פה... גאולת הארץ מצחיחותה ושממותה, אשר נגרמה בעטיין של הזנחה והשחתה בידי אדם וטבע, הם כאחד מעשים שבקדושה". [18]

המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך. "למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השניה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה". [19]

            ד. סיכום – השוואה בין הגותם של רוזנצווייג והשל בסוגיית א"י

עמדותיהם של פרנץ רוזנצווייג ושל אברהם יהושע השל אודות ארץ ישראל והציונות מנוגדות ומקוטבות. בפרקים ב' ו-ג' הרחבתי בציטוט מכתביהם בנדון. כאן אציג בתמצית את המחלוקות, הבאות לידי ביטוי נרחב בפרקים הקודמים. הסוגיות בהן אעמת בין הגותם של השניים הם נצחיותו של העם היהודי, מהות הגאולה, הצדק והמוסר ביהדות, ההיסטוריה היהודית, הזמן היהודי, מקור היצירה היהודית, הלאומיות היהודית, אדמת א"י והרעיון הציוני.

נצחיותו של העם היהודי – רוב עמי קדם, כולל האימפריות הגדולות, אינם קיימים עוד. העם היהודי, חרף ההיסטוריה רוויית הסבל והרדיפות, עדין קיים, באופן חריג. שני ההוגים מתייחסים לעובדה זו ומנסים לרדת לשורשיה ולחקור את סיבותיה.

רוזנצווייג סבור, שהגורם לנצחיותו של העם היהודי הוא הניתוק מן האדמה. בעוד שאר העמים יושבים על אדמתם, מחוברים אליה וקיומם נובע ממנה, העם היהודי מנותק מאדמתו וקיומו אינו קשור אליה. החיבור לאדמה מחבר את העם לחומר, לפיזיות וכך, כמו כל אורגניזם חי, הוא נולד, חי ובסופו של דבר מת. הניתוק מן האדמה, משחרר את העם מן הפיזיות ומחבר אותו אל הרוח. בעוד הפרטים בתוך האומה היהודית מתים, העם עצמו חי לנצח, בזכות הניתוק הזה, המשחרר אותו מן הצרכים הפיזיים ומאפשר לו חיים רוחניים. הניתוק מן האדמה הוא תנאי הכרחי לנצחיות העם.

השל סבור שנצחיותו של העם היהודי נובעת מהיותו עם התנ"ך. קיומו בגולה התאפשר בזכות הגעגוע לארץ והכמיהה לשוב אליה, אולם היה זה קיום חלקי מאוד. כעת הגיעה השעה להגשים את הקיום המלא של העם היהודי, באמצעות חזרה לארץ התנ"ך, החייאת התנ"ך והמשך יצירתו.

מהות הגאולה – רוזנצווייג טוען שהגאולה כבר התרחשה ומתרחשת בפועל בזכות העובדה שהעם היהודי ממשיך את קיומו, להבדיל מן העמים ה"נורמאליים". הגאולה היא בזכות הניתוק מן האדמה ולכן היא מותנית – כל עוד העם ישאר מנותק מן האדמה.

השל סבור שהגאולה היא התגשמות החזון התנ"כי של תחיית עם ישראל בארצו והקמת מדינת מופת יהודית. הגאולה אינה דטרמיניסטית, אלא מותנית בהכרעתו ורצונו של עם ישראל, אולם היא תתכן אך ורק בא"י, באמצעות עלייתו של העם לארץ וחידוש חייו הריבוניים. העם היהודי חי על ציר של גאולה, והציר הזה הוא ציר של מחויבות שתעודתו – הגשמת החזון.

הצדק והמוסר ביהדות – שני ההוגים רואים את הצדק והמוסר כליבת היהדות, את העם היהודי כנושא בשורת הצדק והמוסר ואת הנחלת הצדק והמוסר כשליחותו של העם היהודי לאנושות.

רוזנצווייג רואה בצדק ובמוסר, שהנם ערכים רוחניים, ניגוד לערכים חומריים כמו קשר לאדמה. הוא סבור שתעודתו של העם היהודי להנחיל את הערכים הללו לאנושות אפשרית רק בגולה, כאשר הוא משוחרר מצרכים פיזיים כמו ביטחון, כלכלה וכד'.

השל רואה בצדק ובמוסר היהודי מהות תנ"כית ואת המחויבות של העם היהודי לערכים האלה את מחויבותו כעם התנ"ך המחויב לערכים התנ"כיים. ערכים אלה הנם מקשה אחת, ואי אפשר להפריד בין הערכים החברתיים והמוסריים לערכים הלאומיים הקשורים לא"י. תכלית העם היהודי היא הגאולה בא"י. רק בה הוא יכול להגשים את חזון הצדק והמוסר, כאשר הוא נושא באחריות לאומית. עם זאת, השל בהחלט הכיר במחויבות של היהודים למאבק על צדק וחירות גם בהיותם בגולה, והגשים זאת בעצמו במאבקיו החברתיים והפוליטיים בארה"ב, למען שוויון זכויות לשחורים, נגד מלחמת וייטנאם ונגד עוולות בחברה האמריקאית.

הזיקה לא"י – בעוד גישתו של רוזנצווייג אודות הגאולה, הנצחיות והתעודה ההיסטורית של עם ישראל מותנים בניתוקו מא"י, אין הוא יכול להתעלם מהזיקה והגעגוע לארץ, מן התפילות היומיומיות לא"י. לשיטתו, החשיבות היא בעצם הגעגוע למושג המופשט של א"י, והגעגוע הזה הוא חלק מן המהות הרוחנית של העם היהודית, המנותקת מארציות ומאדמה.

השל רואה בגעגוע לא"י ובשאיפה לשוב אליה ולהיגאל בה, את מהות קיומו של העם היהודי בגולה הארוכה. הזיקה היא ממשית ואין קיום לעם היהודי בלעדיה. הזיקה היא תביעה מן העם היהודי לבחור במימושה, והמימוש שלה הוא הדרך לגאולה. הזיקה לא"י לא הייתה רק געגוע, אלא תמיד חיו יהודים בא"י ותמיד היו ניסיונות של היהודים לשוב אליה. הזיקה של העם היהודי לא"י היא אקסקלוסיבית – לא רק שאין לעם היהודי זיקה לאף ארץ אחרת, אין אף עם אחר שזיקתו היא לא"י. לכן, בכל תקופת הגולה הארוכה, לא הייתה עצמאות של אף עם אחר בא"י ולא הייתה תביעה לעצמאות של אף עם אחר על א"י. עם ישראל המתין לשובו לא"י, וא"י המתינה לשובו של העם אליה.

ההיסטוריה היהודית – ההיסטוריה היהודית, על פי רוזנצווייג, היא היסטוריה של גלות. אברהם אבינו לא עלה מרצונו אלא כתוצאה מצו חיצוני. הוא לא התיישב בארץ ולא רכש בה קרקעות, זולת חלקת קבר (ללמדך את הזיקה בין אדמה למוות). העם נבנה בגלות מצרים. בהיותו בא"י הוא זנה אחרי אלוהים אחרים ומאס בה'. בצאתו לגלות בבל נוצרה הדת היהודית המונותיאיסטית. לאחר שובו, לא היה עצמאי וריבוני ובית המקדש היה מרכז רוחני, בעיקרו. חלק ניכר מן העם נשאר בגולה. חורבן הבית לא היה אירוע מכונן בעם היהודי, אלא אירוע אחד ברצף ההיסטורי. השכינה יצאה עם העם היהודי לגלות ובכך אפשרה את הקיום היהודי דווקא בהיותו בגלות. היצירה היהודית הגדולה ביותר נוצרה בגלות. החוקיות ההיסטורית של הגויים, קשורה לאדמה ולכן כל העמים הם זמניים ובני חלוף כחיי אורגניזם חי. החוקיות ההיסטורית של עם ישראל, "גוי אחד בארץ", היא של גולה וניתוק מן הארץ, והיא המשחררת אותו מן הארציות והזמניות, אין בו תקופות, אין לו צעירות וזקנה ואין לו גם מוות. הניתוק מן הארץ מבטיח לו חיי נצח. הגיבור הגדול של ההיסטוריה היהודית הוא רבן יוחנן בן זכאי, שבעיצומו של המרד נטש את הלאומיות במובנה הריבוני והארצי ובחר ביצירת יהדות של יצירה רוחנית. הוא יצר את הציוויליזציה היהודית הייחודית, שבעטיה עם ישראל חי וקיים. אלמלא הוא ודרכו, חורבן הבית ואובדן העצמאות היו שמים קץ לקיום העם היהודי, כפי שחורבנות דומים שמו קץ לקיומם של שאר העמים.

ההיסטוריה היהודית, על פי השל, היא היסטוריה ארצישראלית. בארץ ישראל קם העם היהודי, בה יצר את יצירתו המפוארת שאותה הוא הנחיל לעולם כולו ובה הגיע לפסגות הגדולות בחייו ובחיי האנושות. הקיום היהודי בגולה שאב את חיותו מהזיכרון ההיסטורי של ימיו הגדולים של העם בא"י, מן הגעגוע המוחשי לא"י ומן הציפיה לגאולה בא"י. תעודתו של העם היהודי היא לחזור לא"י, לחדש את ריבונותו כמקדם ולהמשיך את יצירתו הגדולה – התנ"ך.  

הזמן היהודי – סוגיית הזמן מעסיקה את שני ההוגים. שניהם רואים את העם היהודי ככזה שחוקי הזמן האוניברסאליים אינם חלים עליו, ויש לו חוקיות  זמן אחרת.

רוזנצוויג סבור שהניתוק מן הארץ, משחרר את העם היהודי מכפיפות לחוקי הזמן, ומבטיח לו חיי נצח.

השל סבור שתנ"כיותו של העם היהודי משחררת אותו מחוקיות הזמן. כאשר העם היהודי בוחר לחזור לא"י, הוא חוזר, מן הבחינה המהותית, לנקודה בזמן שקדמה לגולה – חוזר לתנ"ך וממשיך לכתוב אותו מחדש. כאשר העם היהודי יוצר את התנ"ך, הוא חוזר להיות עם נביאים על זמני.

מקור היצירה היהודית – רוזנצווייג רואה בתלמוד הבבלי את היצירה החשובה ביותר של העם היהודי, ולא בכדי היא נכתבה בגולה ורק בגולה היא יכלה להכתב. היצירה הזאת היא בסיס היהדות מזמן כתיבתה ועד היום.

השל טוען שבא"י נוצרה היצירה היהודית החשובה ביותר – התנ"ך, ובא"י נוצרו היצירות היהודיות החשובות הבאות – המשנה, התלמוד הירושלמי, ספר הזוהר והשולחן ערוך. גאולת העם היהודי בארצו תביא לנביעתה המחודשת של יצירתו.

הלאומיות היהודית – הלאומיות היהודית, אליבא דרוזנצווייג, שונה מהלאומיות של הגויים, בכך שאין היא ארצית, אין היא קשורה לארץ ולכן היא משוחררת מן החומריות, אין היא מובילה למלחמות ואין היא זקוקה למדינה ריבונית. הלאומיות היהודית משוחררת מכל אלה וביטויה הוא רוחני ובגלות.

הלאומיות היהודית, אליבא דהשל, היא המחויבות היהודית לתנ"ך ולהגשמתו, באמצעות חידוש ימינו כקדם בא"י, הקמת מדינה יהודית והגשמת חזון הנביאים בתוכה.

אדמת א"י – רוזנצווייג בז לקשר לאדמה ורואה בה ביטוי פרמיטיבי של זיקה לחומר. אדמה היא מוות. קשר לאדמה הופך את העם לייצור זמני שנגזר עליו למות במוקדם או במאוחר. האדמה היא הגורם למלחמות ולמוות. העם היהודי נגאל, ברגע שנגאל מן הקשר לאדמה. יצירה מחדש של הקשר הזה תגרום לעם היהודי לאבד את מהותו הייחודית ואת נצחיותו.

השל רואה קדושה בא"י. רק בה יכול העם היהודי למצות את קדושתו ולהגיע לגאולה.

הרעיון הציוני – רוזנצווייג שלל את הרעיון הציוני מכל וכל, וראה בו הפניית עורף לרוח היהודית ולהיסטוריה היהודית. הוא ראה בציונות ניסיון להיות עם ככל הגויים, וראה בכך ניגוד למהות היהודית. ברעיונות של הרצל, אודות הקמת מדינה יהודית כמדינת מופת של צדק ומוסר, הוא ראה עדות לכך שהיהודים אינם יכולים להיות ככל הגויים, אך הוא ראה שאיפה זו כבלתי ריאלית. עצם הקמת מדינה וקשר לארץ, פירושה אובדן זהותו של העם היהודי כעם רוחני נצחי, והפיכתו לעם ארצי וחומרי ככל העמים, וככזה – בן מוות, בסופו של דבר.

השל היה ציוני בכל נימי נפשו. הוא ראה בציונות את תעודתו של העם היהודי ואת בסיס גאולתו. הוא לא היה ציוני דטרמיניסטי, אלא ראה בציונות בחירה של העם היהודי. עם זאת, הוא ראה צד נסי מובהק בהקמת מדינת ישראל ובשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא ראה בכך התערבות אלוהית, אך התערבות שבאה בעקבות הבחירה של האדם היהודי, שבמעשיו – פינה מקום לאלוהים. הבחירה הזאת, היא הציונות, העליה לא"י והקמת המדינה. על אף גישתו הציונית, השל לא עלה לא"י ונשאר בגלות ארה"ב, בדומה למנהיגים אחרים בני תקופתו כמו הרבי"ד סולובייצ'יק והאדמו"ר מלובביץ'.

* אי אפשר להתעלם מן הביוגרפיה השונה של שני ההוגים הנ"ל כאחד הגורמים המרכזיים שהשפיעו על גיבוש השקפת עולמם. האירוע המכונן בחייו של רוזנצווייג היה מלחמת העולם הראשונה. רוזנצווייג שירת כלוחם במלחמת החפירות, ושנותיו אלו עיצבו את השקפתו האנטי לאומית ואת סלידתו מזיקה לאדמה. הוא סלד מן המלחמה בין לאומים ומדינות על פיסת אדמה וראה בה מקור למוות. הוא ראה בשלילה את הלאומיות וראה את המדינה כגורם שבהכרח חייב להביא למלחמות ולהרג. כיהודי, הוא חש גאווה מן המהות היהודית השונה מן המהות של שאר העמים, וראה בה שגב וטוהר בזכות היותה בשלב גבוה יותר מן הזיקה הפרימיטיבית לאדמה ולריבונות. הקשר בין היהודים הוא קשר דם משפחתי, המנותק מאדמה, ולכן ההיסטוריה היהודית מובילה למקום הפוך מהמהלך ההיסטורי הקונבנציונאלי, הגורם בהכרח לאסונות כמו מלחמת העולם הראשונה. רוזנצווייג, שמת טרם השואה, לא יכול לעמת עם מוראותיה את הגותו אודות הנתק מן האדמה כגורם לנצחיותו של העם היהודי. 

האירוע המכונן בחייו של השל הוא השואה. הוא אישית הצליח לברוח לארה"ב ולהינצל, אולם משפחתו נספתה בשואה. כל חייו היו בצל האירוע הזה. לנוכח מוראות השואה, לא יכול השל לראות כרוזנצווייג את הגולה כהבטחת נצחיותו של העם היהודי. הוא חי כל חייו בחשש מפני שואה שניה ולכן תמך בכל מאודו במדינת ישראל, בביטחונה, בעוצמתה ובמלחמותיה.

            ה. ביליוגרפיה

אבן חן, אלכסנדר; קול מן הערפל – בין פנומנולוגיה למיסטיקה, הוצאת עם עובד, תל אביב תשנ"ט 1999.

השל, אברהם יהושע; השבת, מכון שכטר למדעי היהדות, הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד – סדרת יהדות כאן ועכשיו, ישראל, 2010.

השל, אברהם יהושע;  ישראל: הווה ונצח, הספריה הציונית, ירושלים, תשל"ג 1972.

רוזנצווייג, פרנץ; כוכב הגאולה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1970.