מזה חודשים סוערות הרוחות באורטל, סביב פרשה אחת שטלטלה אותנו טלטלה עזה וזעזעה את אמות הסיפים של קהילתנו. ובעוד הדיון הציבורי מתמקד בשאלת "ככה יעשה לאיש", דומני שבימים אלה של חודש אלול, ערב הימים הנוראים, ערב עשרת ימי תשובה, מן הראוי שנפנה מבטנו פנימה, לחשבון הנפש – מה עלינו ללמוד ולהסיק מפרשה עגומה זו, ברמת הקהילה וברמת הפרט.
במאמצים רבים ובנכונות של רובנו לוותר, להתפשר ולשלם מחיר, מצאנו את הנוסחה המאפשרת לנו לגשר על חילוקי דעות מהותיים, להמשיך ולקיים את הקהילה יחד, כקהילה שלמה ומאוחדת. התפנינו להתחיל במלאכת ההתמודדות עם המצוקות החברתיות בתוכנו – הקבוצות בחברה, המתחים בין קבוצות, המתח בין מרכז ופריפריה חברתית בתוך קהילתנו הקטנה והפער בין האופן שבו אנשים וקבוצות רואים, מתארים ומספרים לעצמם את סיפורה של אורטל. התחלנו להעפיל בדרך העולה לתיקון חברתי. וברגע הקריטי הזה, נפל דבר.
בשירה "רק על עצמי לספר ידעתי", ממשילה עצמה רחל המשוררת לנמלה, הנושאת משא רב וכבד מכתפה הדלה, בדרכה אל צמרת - "דרך מכאוב ודרך עמל". וגם את הדרך הזאת, "יד ענקית זדונה ובוטחת / יד מתבדחת שמה לאל". האלגוריה הזו מבטאת היטב את מה שקרה לנו. אך עובדה זו מעוררת תמיהה? שהרי במקרה שלנו התהפכו היוצרות בין היד הענקית לבין הנמלה. איך זה קרה שמעשה של אדם אחד, הצליח לעצור ולערער קהילה שלמה?
צלף המיטיב לתפוס מחסה ולכוון היטב – בכוחו לשבש התקדמות של כוח גדול ולהסב לו נזקים כבדים. מסתבר שכך הדבר גם בקהילה. יכולתו של הפרט להזיק ולפגוע עצומה. יכולתו של כל פרט. עובדה זו מחייבת כל אחד מאיתנו לאחריות עצומה.
****
במסכת קידושין בתלמוד הבבלי, מופיע המשפט הבא: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע עצמו לכף חובה".
זהו משפט התובע מן הפרט מתיחות קבע כל ימיו, "לעולם". על פי המסורת, כל מעשיו של אדם נשקלים במאזנים. מאחר ואין האדם יודע לשקול באופן אובייקטיבי את מצב המאזנים שלו, עליו לראות עצמו תמיד כאילו כפות המאזנים, כף הזכות וכף החובה, שקולות. מה יכריע את גורלו? המעשה הבודד שהוא יעשה כעת. בכל רגע נתון, עליו לחוש שהמעשה שיעשה כעת יכריע את גורלו.
דומה שהדרישה הזאת היא למעלה מכוחו של אדם, אך היא כאין וכאפס לעומת הדרישה הבאה: "לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה". גוזר המדרש מן ההנחה שלעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, שאם כך אני, הרי כמוני כל שאר בני האדם. אם מאזני הצדק הפרטיות של כל אדם בכל רגע נתון שקולות, הרי המאזנים של העולם כולו שקולות. והרי גם גורלו של העולם כולו עלול להיגזר בכל רגע. מה יכריע את העולם לכף זכות או לכף חובה? אומר לי המדרש: "מה שאתה תעשה כעת". לעולם יראה אדם כאילו המעשה הבודד שהוא יעשה כעת, יכריע את עתידו של העולם כולו. איזו אחריות אדירה מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו בכל רגע ורגע. כל אחד מאיתנו נושא על כתפיו את הגלובוס כולו.
בעיניי, זהו אחד המסרים החשובים והיפים ביהדות. לא לתלות את הקולר בהנהגה, בממשלה, במועצה, במזכירות, ב"בעלי תפקידים". קודם כל להביט פנימה אל עצמי, ולבחון את עצמי האם עשיתי הכל כדי להיטיב עם העולם / המדינה / הקהילה. בטרם אני מאשים את העולם בכאביי, עליי לבחון מה אני עשיתי בנדון.
****
בקהילה שיתופית – על אחת כמה וכמה. יש המציגים את חיי השותפות ככאלה המסירים את האחריות מן הפרט, אבל האמת הפוכה. ככל שהחברה שיתופית יותר, כך אחריותו של כל פרט לקיומה, לעתידה ולמצבה של החברה, גדול יותר.
כמה נזק נגרם לנו בשנים האחרונות ממעשים קטנים, של מי שהעדיפו את הסיפוק המיידי, את אשליית הרגע של סיפוק תאוות הנקם, על פני חשיבה קדימה אודות טובת הקהילה. בסך הכל הטלתי פתק בקלפי. לגיטימי, לא? כן. אבל האם חשבת עד הסוף על השלכות מעשיך? האם היית קשוב באמת לכאבו של הזולת?
אז מה הלקח מן הפרשה הזאת?
הלקח הוא בראש ובראשונה תובנה של כל אחד ואחד מאיתנו, שהתלות ההדדית, הקיומית שלנו זה בזה היא אדירה. ומכאן, שמעשה שלילי ופוגע עלול גרום לנזק בל ישוער. אולם הצד השני של הנוסחה, הוא היכולת האדירה של כל פרט ופרט לתקן עולם, לחזק את החברה, לגבש אותה, להיטיב עמה. נכון, המאמץ הנדרש לבניה גדול לאין ערוך מהמאמץ הנדרש להרס. זאת האחריות של כל אחד ואחד מאיתנו.
וכחברה, עלינו לגייס את החוסן הפנימי, לא לתת למעשה של חבר אחד בתוכנו לשבש כך את חיינו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
