דברים בשם אורטל, באזכרה למאיר 19.9.11
שש שנים חלפו מאז אותו בוקר שבת מר ונמהר, שבו חשכו השמים שלנו, בהגיע הבשורה המרה – מאיר איננו.
ביום שישי לפנות בוקר, התכנסנו במועדון הקיבוץ לאמירת סליחות. אמירת הסליחות אינה חלק מסדר היום המקובל בקהילת אורטל, אולם באותו הבוקר כולנו השכמנו קום למען מאיר. ידענו עד כמה מצבו קשה, ידענו עד כמה חשובה לו התפילה הזאת, ידענו עד כמה ישמח לראות אותנו ברגעים אלה. ואכן, כשמאיר הגיע וראה את כולנו, הוא מיאן להאמין – "כל זה לכבודי?" נהרה של אושר והתרגשות כיסתה את פניו החולות. בתום התפילה, ניגשנו אליו כולנו, אחד אחד, לחיבוק של חיזוק, שהיה גם חיבוק של פרידה.
מאיר לא נרדם עוד אחרי התפילה הזאת, וכשעצם את עיניו, עצם אותן בפעם האחרונה.
אחד הדברים היפים והמשמעותיים ביהדות הוא המניין. ללא המניין, אין ציבור. תפילתו של יחיד ללא מניין, ללא ציבור, כשרה בשעת דחק, אך אין זו התפילה הרצויה והראויה. עצם היותו של הפרט חלק ממניין, מעצימה ומשדרגת באופן מהותי את משמעותו. הפן האחר של המניין, הוא העובדה שללא העשירי אין מניין. כל התשעה הם תשעה בודדים. ומיהו העשירי במניין? כל אחד. גם אם תשעת האנשים המכובדים ביותר, החזקים ביותר, העשירים ביותר והחכמים ביותר בקהילה מתקבצים יחד, אין די בכך כדי ליצור מניין. הם תלויים בעשירי שיצטרף אליהם.
כך גם בקהילה קיבוצית. כך גם בקהילת אורטל. מקומו ומשמעותו של כל אחד מתעצמת מעצם היותנו קהילה, אך המשמעות של כל אחד ואחד בפני עצמו גדולה מאוד. וכאשר הקהילה מאבדת חבר, נפער בתוכה חלל בלתי ניתן לאיחוי. היטיב לנסח זאת מוטי המר בשירו "רקמה אנושית חיה": כשאמות, / משהו ממני ימות בך. // כשתמות / משהו ממך – בי, / ימות איתך. // כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה / ואם אחד מאיתנו / הולך מעימנו / משהו מת בנו / ומשהו נשאר איתו.
שש שנים חלפו מאז מאיר הלך מעימנו, ועימו – משהו מת בנו. מאיר היה חבר אהוב ואוהב. אהוב על הקהילה ועל חבריה, אוהב את הקיבוץ ואת החברים. למען זכרו של מאיר, ננצור בלבנו את אהבת האדם, את אהבת הֶחבר, את אהבת הקיבוץ, שכה אפיינו אותו; את האהבה והרעות, שהם עוצמתנו והם הנותנים טעם לחיינו.
יהי זכרו של מאיר ברוך!