שיר שתי המשאיות / חנוך לוין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.9.11
ברוח המחאה החברתית, נאזין היום לאחד משירי המחאה החברתית הבוטים והחריפים ביותר בשפה העברית. אולם בעוד הרוח המאפיינת את המחאה החברתית הנוכחית אינה חרון, עֶבְרָה וזעם, אלא זאת מהפכה עם חיוך, מחאה אופטימית של מי שמאמינים שהם משנים ומתקנים את העולם, השיר הזה משדר תחושה אחרת לגמרי. לפני שנשמיע את השיר, אני מזהיר את בעלי הקיבה הרכה, חולי לב ונשים בהריון, שהשיר ממש אינו קל לעיכול. זה ממש לא מפתיע, לנוכח העובדה שאת השיר הזה כתב חנוך לוין.
אני אמביוולנטי ביחסי לחנוך לוין. מצד אחד, אני מעריץ את הגאונות שלו, את השנינות, היצירתיות והמקוריות. גם הקשים והמרים במבקריו, לא יתווכחו על יכולתו להמם, למגנט, להפנט את הקורא ובעיקר את הצופה במחזותיו. היותו מחזאי, במאי ומשורר יוצא דופן, היא מוסכמה שאי אפשר להפריכה. מצד שני, אם הייתי צריך להצביע על אדם שאופן החשיבה ותמונת העולם שלו הפוכים לשלי – הוא האיש. חנוך לוין מציג עולם רע מן היסוד, המאוכלס באנשים קטנים, תכמנים, נכלוליים, זעיר בורגנים, חסרי תקווה, שכל חייהם הישרדות קטנה - ניסיון להשאיר איכשהו את ראשם מעל המים, באמצעות השענות על אחרים והשקעתם אל מתחת לפני המים. הטובעים אינם שונים מן המטביעים, והיוצרות יכלו בקלות להתהפך. ובסך הכל, אלו ואלו קורבנות של כוחות ציניים גדולים המשחקים בהם ומהתלים בהם. והגרוע מכל – כזה הוא טבע העולם וטבע האדם ואין כל אור בקצה המנהרה.
בכתיבתו הפוליטית והסאטירית בענייני חוץ וביטחון, לא ניתן למצוא כמיהה לשלום ולבטח לא אמונה בשלום. גם לא נמצא הזדהות עם צד אחד בסכסוך, תחושה שיש איזה צדק במאבק הזה, לא בצד שלנו ולא בצד הפלשתינאי. המסר היחיד שלו בנושא זה, הוא שהמלחמה היא משחק ציני, שבו פוליטיקאים וגנרלים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. האמונות שמלעיטים בהם את העם, כדי שייצא למלחמה, אינן אלא נפיחה, שכל מה שיישאר ממנה הוא הריח הרע. אבל למען הנפיחה הזאת, חיילים נפצעים, מאבדים את אבריהם, נהרגים.
גם בכתיבתו בעניינים חברתיים, לא תמָצֵא הצגת חזון של חברה צודקת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להלחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.
אנו נאזין לשיר כזה, "שיר שתי המשאיות". כמו מחזותיו, כך גם עלילת השיר מתפתחת מייאוש לייאוש קודר יותר, מתהום לתהום עמוקה יותר. בכל פעם שנדמה שהגענו לתחתית, נפתחת רצפה ואנו נופלים לתהום עמוקה ואפלה יותר. השיר מתאר בעל משאיות המעמיס אותן בלילה בפרות ובבוקר בפועלים. כבר שפל מוסרי – האדם אינו מותר מן הבהמה. בשפל הזה, חל פעם אחת בלבול ופועל נשלח לשחיטה במקום הפרה ונשחט. דומה שאי אפשר להמחיש יותר מכך את אפס המשמעות לחיי אדם. ובכן, אצל חנוך יש. משפחת הנשחט נדרשה לשלם פיצויים לבעל המשאית על הפסדו - ההפרש במחיר בין הפועל לבין הבהמה. וכאן מגיע הבית האחרון – כדי למנוע טעות כזאת בעתיד, מכריח בעל המשאית את הפועלים לשיר שירי חדווה ודרור.
שיר שאין בו שמץ של תקווה. בעל העסק, כמוהו כקצינים וכפוליטיקאים השולחים את החיילים למלחמות סרק. המשפחה של הפועל ששילמה ללא שאלות פיצויים, כמוה כהורים השכולים המשלימים עם מותם המיותר של בניהם במחזותיו ובשיריו (שעוררו תגובות קשות ומחאות, בעיקר מצד משפחות שכולות). השופט שפסק פיצויים הוא עדות לכך שאין כל הגנה לפועלים, אין להם במה ובמי להיאחז. ובסיום – גם שירי החירות חסרי ערך, זולת הגנה על עסקיו של בעל המשאית, שלא יפסיד שוב משחיטה של פועל חסר ערך במקום פרה.
השיר הוא מתוך ההצגה "שיץ". הביצוע המקורי היה של יוסי ידין, ללחנו של אלכס כגן. אני אוהב במיוחד את הביצוע של אבי טולדנו, מתוך האלבום "אבי טולדנו שר חנוך לוין", שיצא בשנת 1990 ובו הלחין טולדנו כמה משיריו המובחרים של חנוך לוין. הגרסה הזאת לא נמצאה בתחנה, ואיננו יודעים בדיוק של מי הגרסה שאנו משמיעים, ואותה אשמע לראשונה יחד אתכם, המאזינים. אם מי מהמאזינים יוכל לעזור לנו לפתור את התעלומה, נשמח על כך מאוד.
יש לי שתי משאיות יפות / אחת כתומה והשניה ורודה / בלילה מובילים בהן פרות / בבוקר? פועלים לעבודה. // פעם הנהג עשה טעות / הטעין פועל פשוט במקום פרה / לקחו אותו לבית המטבחיים / שם שחטו אותו שחיטה כשרה. // השופט פסק לי פיצויים / משפחתו של הפועל שילמה / את ההפרש אשר הפסדתי / בין הפועל לבין הבהמה. // וכדי למנוע זאת גם בעתיד / עשיתי לי לחוק בל יעבור / שכל פועל אשר במשאית / חייב לשיר שירי חדווה ודרור.