שלי יחימוביץ' היא המועמדת הראויה והמתאימה לראשות מפלגת העבודה. יש לכך סיבות רבות – אישיותה, עמדותיה, נחישותה, אמינותה, ניקיון כפיה, נאמנותה לדרך. אבל יש סיבה נוספת – עמיר פרץ.
עמיר פרץ הוא סיבה טובה לתמוך בשלי יחימוביץ' לאו דווקא בשל מפקדי הארגזים, העדפת תיק הביטחון על תיק חברתי, תפקודו במלחמת לבנון, והמשקפת הסגורה. לא. עמיר פרץ הוא סיבה טובה לתמוך בשלי יחימוביץ' בשל הקמפיין שהוא מוביל נגדה לקראת הסיבוב השני של הפריימריס במפלגת העבודה.
עצם אופי הקמפיין השלילי, הלעומתי והמכוער, מעיד עליו יותר מאשר על יעד ההתקפות. קצה נפשו של הציבור מפוליטיקה כזאת.
אך הבעיה המרכזית היא במסרים, ובמה שהם מעידים על הפוליטיקה של פרץ. קמפיין "ביבי מחכה לשלי", המציג את שלי כמעין שליחה של נתניהו בתוך מפלגת העבודה כל כך מגוחך שחבל לשחוק את המקלדת לצורך הפרכתו. אני רוצה להתייחס לשני טיעונים שכביכול מאוששים את הטענה הזאת – מה ניתן ללמוד מהם על הפוליטיקה של פרץ.
טיעון אחד, הוא ששלי יחימוביץ' תמכה בממשלה בהצבעות האי אמון בכנסת. מכאן, שהיא בעצם ליכודניקית מוסווית וכו'. האמת היא ששלי יחימוביץ' נהגה כמתבקש ממנה כחברת כנסת המכבדת הכרעות דמוקרטיות, גם כשהן בניגוד לדעתה.
בוועידת מפלגת העבודה התנהל דיון בין עמדות לגיטימיות על סוגיה פוליטית לגיטימית – הצטרפות לממשלה. שלי יחימוביץ' התנגדה להצטרפות. לדעתי, אגב, היא טעתה, אך זו הייתה עמדתה. עמדתה נדחתה.
מה האפשרויות הלגיטימיות העומדות בפני ח"כ שעמדתו לא התקבלה? אפשרות א' – לכבד את הכרעת הרוב ולהצטרף לממשלה. אפשרות ב' – לכבד את ההחלטה, ולנהוג על פיה, כח"כ של הסיעה וכחבר בקואליציה, אך בלי להצטרף לממשלה. אפשרות ג' – לומר שאינו יכול מצפונית לממש את החלטת הרוב, ולהתפטר מן הכנסת.
שלוש הדרכים הללו דמוקרטיות ולגיטימיות. אבישי ברוורמן נהג על פי אפשרות א', דרך לגיטימית לחלוטין. שלי יחימוביץ' נהגה על פי אפשרות ב', תוך ויתור על התפקיד האטרקטיבי של שרת התמ"ת. הצטערתי על החלטתה זו, כיוון שחשבתי שעליה לתרום למדינה כשרה, אך אני מעריך מאוד את נכונותה לוותר על שררה למען העיקרון, תוך שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים. כחברת סיעה קואליציונית, על פי החלטות המוסדות הנבחרים הדמוקרטיים של מפלגתה, היא מחויבת להצביע נגד הצעות אי אמון בכנסת. אין כל מקום לביקורת על כך.
לצד שלוש הדרכים הלגיטימית, יש גם דרך אנטי דמוקרטית ובלתי לגיטימית, שמשמעותה – אנרכיה. כך נהגו עמיר פרץ וחבריו, שלא כיבדו את החלטות מוסדות מפלגתם, אך דבקו בכיסאותיהם ולא התפטרו מן הכנסת. כך אי אפשר לקיים מפלגה, כך אי אפשר לנהל מדינה.
האם עמיר פרץ מתכוון לרמוז שלא יכבד את החלטות מפלגתו אם לא יבחר? האם זה כרטיס הביקור שלו בהתמודדותו על ראשות מפלגת העבודה?
הטיעון השני בעייתי עוד יותר – שלי יחימוביץ' שיתפה פעולה עם ח"כים מן הליכוד בחקיקה בכנסת. מדובר בחוקים סוציאליים, המגנים על זכויות העובדים ומחזקים את החברה בישראל. במקום להודות לה על תרומתה והישגיה, מבקרים אותה על כך שפעלה בדרך הפרלמנטרית היחידה שאפשרה את ההישגים הללו – השגת רוב.
על פי פרץ, מוטב היה שחוקים טובים לא יתקבלו, ובלבד שלא יתקבלו בתמיכת היריב. מוטב למנוע טובה מאזרחי ישראל למען טובת המפלגה. זו הגישה הבולשביקית, על פיה ככל שיהיה רע יותר במדינה, יהיה טוב יותר למפלגה.
האם זה כרטיס הביקור של עמיר פרץ בהתמודדותו על ראשות מפלגת העבודה?
די בשני כרטיסי ביקור אלה, כדי להוכיח שהאיש אינו ראוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
