"הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו תורה, ואיתו האישה והילדים ... אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר / מספר סיפור אחר / וחוזר ואומר / שהלכת לי חבר" ("הוא חזר בתשובה", אריק איינשטיין).
"אז נפלתי שדוד, בגרוני יבבה / הם אמרו שגם היא חזרה בתשובה / צדיקים מלמדים לה דיני יראים / לא תשוב עוד לפקוד את שדותיי החוטאים... שערה הארוך, הגולש ויורד / נאסף והושפל וכלאוהו כעת / במטפחת שביס נאנק מתפרץ / והרבי אומר שצריך לקצץ... וכעת לשידוך הוציאוה לשוק / ואני הנגזל מרומה ועשוק / חילוני עד כאב ואוהב כמאז / הותירו אותי מחוץ למכרז" ("היא חזרה בתשובה", יענקלה רוטבליט / מתי כספי).
"... אז אני הולך לנוח על טלית וציציות / היי שלום בוהמה, אל תשלחי גלויות / נדמה לי שמצאתי את הדרך הנכונה / ואני בישיבה של חוזרים / ישיבה של זרוקים בתשובה // אלוהים הוא התשובה... / תבואו בשבת, היזהרו מהאבנים" ("אלוהים הוא התשובה", יונתן גפן מתוך "שיחות סלון").
הבאתי את שלושת הטקסטים הללו כדי להציג את השם הרע שיצא למושג התשובה בחברה הישראלית. ערב יום הכיפורים, שהוא יום שהתשובה היא המסר המרכזי שלו, ברצוני לעמת את מושג התשובה עם מושג "החזרה בתשובה" המקובל בחברה הישראלית, ולראות האם ועד כמה ניתן לטהרו ולהפכו רלוונטי לחיינו.
****
מאז ראשית שנות ה-70 קיימת תופעת "החזרה בתשובה" בחברה הישראלית. תופעה זו הינה פועל יוצא של תופעת "ההחזרה בתשובה", שגורמים ביהדות החרדית משקיעים בה לאורך עשרות שנים הון רב, כו"א עצום ומאמצים רבים כדי "להחזיר בתשובה" נפשות יהודיות "תועות", כלומר להפוך "חילונים" לחרדים. אמנם מספר ההולכים בכיוון ההפוך גדול יותר, אולם אי אפשר לזלזל בעוצמתה של התופעה ובעיקר בהצלחתה.
אני מכבד כל אדם שבוחר בדרך חיים מסוימת, ואין לי טענות כלפי "החוזרים בתשובה". אני סולד מתופעת "המחזירים בתשובה". די לצפות בקלטות של הרב אמנון יצחק, הרבנית קוק, אורי זוהר ומחזירנים אחרים, כדי לראות מהי התגלמות הדמגוגיה הזולה וכיצד משפיעים על אנשים חלשים בשילוב של לשון חלקות מצד אחד ואיומים באש גהינום מצד אחר, במסרים של הגיון עקום, בשקרים ועיוותי המציאות במצח נחושה ועוד. די בכך כדי לסלוד מהתופעה.
אולם מה שגורם לי לסלידה ממנה יותר מכך, הוא השחתת מושג התשובה. אין דבר הרחוק ממושג התשובה מתופעת ההחזרה בתשובה. זאת, מכמה סיבות. א. התשובה היא בראש ובראשונה מהלך אישי, שבו אדם בוחן את עצמו ואת חייו, את דרכו ואת השקפותיו ובוחר להשתנות. התשובה אינה הטפה לאחרים. ב. התשובה היא ביטוי לענווה, של אדם היודע שעליו להיות טוב יותר, להשתפר, להתחזק. אין אדם, צדיק ככל שיהיה, שאינו חייב בתשובה. אין יוהרה גדולה יותר משל אנשים הסבורים שיש לחזור אליהם בתשובה. כאילו הם האנשים השלמים, הם פסגת השאיפות ועל היהודי הרוצה בתשובה לדמות אליהם. היוהרה והחוצפה הזאת הם היפוכה המוחלט של הענווה שבתשובה.
אך טבעי שנתרחק מכל מה שמדיף ריח של ההחזרה בתשובה, ו"החזרה בתשובה" שהינה פועל יוצא שלה. אולם רעיון התשובה כשלעצמו, הוא רעיון נשגב שראוי שיהיה חלק מרכזי בחיינו כיהודים, שננקה אותו מהרפש שדבק בו בידי המחזירים, ושנאמץ אותו באופן שיתאים לנו ולחיינו.
****
הנה באו הסלעים להימחל / על כי תנועה אין בהם / והפסגות להרחם באו כי רחקו כה מהארץ / הים גליו הבליע, בוש שאין בו מנוח / רק הסליחה עצמה, רפוית סנפירים, צחה כברק שאיננו לוהט / לא ידעה ממי לבקש רחמים / רק הסליחה עצמה / מטושטשה כמחיצה בין דמדומים לשקיעה / לפני עצמה כרעה על ברכים.
("אלול", רבקה מרים).
מהי התשובה? הסלעים מבקשים להימחל על התנועה שאין בהם והפסגות להרחם כי רחקו מהארץ, והים - על שאין לו מנוח. על פי אופנות הניו-אייג' המושפעות מתורות המזרח, על האדם לדעת לקבל את עצמו כמות שהוא, להשלים עם חסרונותיו ומגרעותיו. התפיסה היהודית שונה בתכלית, תובענית הרבה יותר. היא תובעת מהאדם לא להשלים עם חסרונותיו, אלא לשאוף להיות שלם יותר, לא לוותר, לתבוע מעצמו, להעפיל לפסגות.
הביטוי בשיר הוא קיצוני מאוד – איתני טבע המבקשים מחילה על טבעם. אך בהנחה שכוונת המשוררת אינה לאיתני הטבע אלא לאדם – הרי מותר האדם הוא התבונה והמוסר; העובדה שאינו פועל על פי אינסטינקטים אלא על פי רצון אנושי תבוני ומוסרי, המאפשר לו להשתנות. אין הכוונה לציפיה מן האדם לקרוע עצמו כדי להגשים ציפיות בלתי ריאליות המנוגדות לטבעו. אין טעם בתסכולו של "נשרק'ה" בניסיון חסר תוחלת להפכו למיקי ברקוביץ', או בניסיון להפוך זייפן חסר כל כישרון מוסיקלי ליוהאן סבסטיאן באך. הכוונה היא לחנך את הילד ואת המבוגר לדרוש מעצמו יותר, לא לוותר לעצמו ולמצות את כישרונותיו. אבל בראש ובראשונה, הכוונה היא למימד המוסרי.
אל לאדם לקבל את עצמו כבעל אופי דפוק ולהשלים עם כך, ואל לחברה להשלים עם אופי כזה בקרב חבריה. על האדם לחתור לטוב ולאמת. להיות אדם טוב יותר, בן משפחה טוב יותר, הורה טוב יותר, חבר טוב יותר, לתרום יותר לחברה, להלחם בעוול ולנסות ליצור חברה צודקת יותר. אין להשלים עם טבעו של אדם להזיק לסביבתו, לשקר, לגנוב, לנהוג באלימות. אין לקבל אמירה בנוסח "הוא כזה ויש להשלים עם זאת". כאשר מדובר במהותו המוסרית של האדם, על החברה לדרוש מן הפרט ולא לוותר.
אך בראש ובראשונה, אל לאדם לוותר לעצמו. גם אם החברה לעתים מעגלת פינות למען השלום שבתוכה, ויש לכך הצדקה, יש לצפות מן הפרט שהוא לא יעגל פינות וינסה תמיד להשתפר, לשאוף ליותר. כמו הסליחה בשיר – ברגע האמת, על האדם לכרוע על ברכיים בפני עצמו. עליו לתת דין וחשבון בראש ובראשונה לעצמו, לדרוש מעצמו, לצפות מעצמו, לא לוותר לעצמו.
השינוי הנדרש מן האדם בשיר, כפי שאני דורש אותו, הוא לצאת מאטימותו ולהיפתח לסביבתו. התיקון הנדרש מהאדם שהוא כסלע הוא לנוע לעבר האנשים שסביבו, מהאליטות ("הפסגות") לרדת מן האולימפוס ולצמצם את מרחקם מן הציבור, מן האדם שהוא כים הסוער להירגע ולהיות נוח לבריות.
****
התשובה היא הניסיון המתמיד של הפרט לתקן את עצמו ולתקן את העולם. היא הדרישה של האדם מעצמו להיות טוב יותר, להתמודד עם פגמיו, לשאוף לשלמות מוסרית.
האם שלמות כזאת אפשרית? האם היא קיימת?
המושג אוטופיה, ביוונית, הוא "אי מקום" – מקום שאינו קיים. האוטופיה היא אשליה. איני מאמין באוטופיה, אך אני מאמין באוטופיזם. האוטופיזם, הוא החתירה לאוטופיה. החתירה האינסופית לשלמות. עצם החתירה של חברה להגשים אוטופיה, היא שיוצרת תיקון עולם, היא שהופכת אותה לטובה יותר, לצודקת יותר. עצם החתירה אל הבלתי מושג היא המבטיחה את התקדמות האנושות.
כך בחברה, אך החברה מורכבת מפרטים. עצם העובדה שהאדם חותר להגיע לשלמות מוסרית, הופכת אותו למוסרי מאוד. אך לעולם אל לו להשלות את עצמו שהוא הגיע לשלמות. כיוון שהיא אינה מושגת ואף על פי כן יש לחתור אליה, אין גבול ליכולת להשתפר להיות טוב יותר. ולכן, אין אדם הפטור מן התשובה.
זו המהות האמיתית של התשובה. המהות הזאת נכונה לכל אדם. המהות הזאת נכונה לכל יהודי.
זו, בעיניי, מהות היהדות. זו, בעיניי, מהותו של יום הכיפורים.
* "מידע 8"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
