הבלוג של אורי הייטנר

מחאת הקוטג' הקדימה בחודש את מחאת האוהלים והייתה ממבשרי המחאה החברתית הגדולה. בדומה למחאת האוהלים, כך גם מחאת הקוטג' לא באה ממשנה סדורה של צדק חברתי, אלא מתחושת אזרחים שנמאס להם, שכך אי אפשר להמשיך, שמשהו דפוק בשיטה, משהו לא כל כך ברור, קצת קשה להגדירו, אך הוא אינו צודק, הוא פוגע ויש לשנותו.

איציק אלרוב שהקים באמצע יוני קבוצה בפייסבוק וקרא לחרם צרכנים על הקוטג', חש שלא יתכן שמוצר בסיסי וחיוני כמו קוטג' יעלה יותר משבעה שקלים. לא יתכן שמוצר, שהפיקוח עליו הוסר בהבטחה שהצעד הזה יעודד תחרות לטובת הצרכן, יתייקר בכ-50%. כמוהו חשו למעלה מ-100,000 גולשים שהצטרפו בתוך שבועיים לקבוצה שהקים. כמוהם, כמו המוני המצטרפים למאבק למען דיור בר השגה. התחושה הייתה שאי אפשר עוד לשתוק, אי אפשר עוד להשפיל ראש בהכנעה ולקבל כמובן מאליו את העושק הזה.

בימים בהם מחאת הקוטג' הייתה בראש הכותרות, נסגרו הספריה והמתנ"ס בקריית שמונה, כמעט ללא הד ציבורי. בנאום שנשאתי בפתיחת שבוע הספר באצבע הגליל, הבעתי חוסר נחת מהפער בין האדישות שבה הציבור קיבל את סגירת מוסדות התרבות בקריית שמונה, לווליום המחאה על מחיר הקוטג'. ראיתי בעובדה זו ביטוי לסדרי העדיפויות הלקויים בחברה הישראלית. "לא על הקוטג' לבדו יחיה אדם", אמרתי. אולם כשאני בוחן את מה שעבר על החברה הישראלית בשלושת החודשים שחלפו, אני רואה את הדברים באור אחר. ברור לי, שהמחאה הזאת הייתה חייבת להתפרץ, וממש לא חשוב מה היה הטריגר. בסופו של דבר, יש קשר ישיר בין הסוגיות השונות, והוא רוח התקופה – רוח של חזירות. מה פירוש רוח של חזירות? רוח של חטוף ככל יכולתך, רוח של אגואיזם, רוח של רדיפת בצע, רוח של חוסר התחשבות, רוחה של תכנית הטלוויזיה "הישרדות". אל מול הרוח הזאת, יש לעצב רוח אחרת – של צדק חברתי, של סולידריות, של אכפתיות, של חברות, של דאגה לזולת, של "אנחנו". וגם אם הגפרור שיצית את המחאה הוא צרכני, הוא מבורך.

הרי לא מדובר בקוטג', אלא הקוטג' הוא סימפטום של השיטה. השבוע, לאחר התפטרותה של זהבית כהן מיו"רות "תנובה" ולאחר שהחברה החליטה לפרסם את הדו"חות הכספיים שלה ולהוריד את מחיר מצרכי היסוד ב-15%, התראיין מנכ"ל "תנובה" אריק שור ל"קול ישראל". בדבריו הוא היכה על חטא, טען שהוא מקבל את טענות המוחים והבהיר ש"תנובה"  משנה כיוון. בין השאר, הבטיח ששיטת התמחור תשתנה ומעתה החברה תקבע את מציר מוצריה ב"תמחור תומך צרכן". ימים יגידו האם מדובר בעוד סיסמה שיווקית מכובסת נוסח "הלקוח תמיד צודק", או בשינוי אמתי, כלומר שינוי ערכי. אולם בשלב זה ניתן לראות כהישג את עצם ההודאה בחוסר הצדק שבשיטה הקיימת.

מהי השיטה הקיימת? בשפה המקצועית קוראים לזה - מיכסום רווחים. בשפת השוק – "שיטת מצליח". מהי "שיטת מצליח"? כיוון שהמטרה שלי היא להרוויח ככל הניתן, אני אעלה את המחיר ככל שאוכל. כמה שאצליח. כל עוד יש מספיק לקוחות המוכנים לשלם, אמשיך להעלות את המחיר. נקודת המיכסום, היא המקום שבו אפסיק להצליח ואתחיל להפסיד, בשל חוסר הנכונות של הלקוח לשלם.

על פי התאוריה, השיטה הזאת אמורה לשרת את כל הגורמים, כיוון שהיא מבוססת על התחרות, והתחרות היא תמיד לטובת הצרכן – באיכות המוצר ובמחירו. הבעיה היא שהתאוריה לא תמיד עובדת במציאות. וכאשר מדובר במצרכי יסוד, כמו מזון בסיסי לילדים, כשהתאוריה אינה עובדת, נוצרת בעיה חמורה. הנכונות של האנשים לשלם על המוצרים מעבר ליכולתם, או עד קצה גבול יכולתם, מביאה לעליית מחירים. עליית הרווחים של החברות, כתוצאה מכך, מאפשרת להן לספוג את העובדה שיש מי שאינם יכולים לצרוך את המצרך. וכך, העניים אינם יכולים לקנות קוטג' לילדיהם. אנשי מעמד הביניים משלמים את מיטב כספם על מצרכי היסוד, מתקשים לגמור את החודש ובוודאי שלא נותר להם כסף לחיות בכבוד ולחסוך. ויש מי שמרוויחים מכך ובגדול. ומכיוון שהם מרוויחים מכך, ומאחר ומיכסום הרווחים הוא הערך העליון והמטרה היחידה שלהם, הם ממשיכים להעלות את המחירים בחזירות וממשיכים לפגוע במרבית הציבור.

מה קרה הקיץ? לאנשים נמאס. אנשים הבינו שכבודדים אין להם כוח להתמודד עם החזירות, אבל כשהם מתאחדים, הם חזקים יותר. אנשים הבינו את חוסר הצדק שבשיטה הזאת ודרשו צדק חברתי. כתוצאה מכל אלה, נוצר משבר החזירות – השיטה הזאת החלה להנחיל הפסדים למי שחגגו עד כה, ולגרום להם לבחון את דרכם.

חרם צרכני הוא צעד כוחני, אך זו מלחמת אין ברירה. השיטה החזירית היא שיטה של מלחמה, ובמלחמה – כמו במלחמה. אם השוק הוא ג'ונגל פרוע, בג'ונגל הזה יש להעמיד כוח מול כוח. ומסתבר שכוחו של הציבור גדול וביכולתו להזיק ולנצח.  

האנטיתזה לחזירות היא הגינות, אחריות ושותפות; אם עסק יראה עצמו אחראי לא רק למיכסום רווחי בעליו, אלא  לטובתם של הבעלים, העובדים, הספקים, הצרכנים והקהילה הסובבת, העולם שנחיה בו יהיה מתוקן, טוב וצודק יותר; מקום שטוב יותר לחיות בו. במקרה זה, כל אחד מהגורמים יחוש באחריותו גם לעסק. במקרה זה, לא תהיינה התארגנויות של חרם צרכנים, שעלול לשבור את העסק ולהוריד את בעליו מנכסיו. בניגוד לחברת ג'ונגל חזירית, שבה כל גורם חושב אך ורק על טובתו ולשם כך הוא יפגע באחרים - חברה סולידרית תיטיב עם כולם.

מה תפקידה של המדינה ביצירת חברה סולידרית? על המדינה לקחת אחריות על שירותים חברתיים מצוינים לכל – חינוך, בריאות, רווחה וכו'. על המדינה להיות רגולטורית שתבטיח תחרות הוגנת ולא חזירות פרועה. על המדינה להחזיר את הפיקוח על המחירים של מוצרי היסוד, ולקבוע מחירי מקסימום כדי למנוע חזרה על השתוללות המחירים ולהוריד את יוקר המחיה. על המדינה להגן על מגזרים חיוניים כמו החקלאים ולא להפקירם לתחרות פרועה עם יבוא מחו"ל, כמקובל לא רק באירופה אלא אפילו בארה"ב.

אבל יצירת חברה סולידרית אינה רק עניינה של המדינה. לא פחות מכך, היא עניין שלנו, האזרחים, הקהילה, החברה האזרחית ובעלי העסקים. אם נשליך את יהבנו רק על המדינה, השינוי יהיה חלקי וקצר מועד. משבר החזירות הוא הזדמנות ליצירת תרבות חלופית, של צדק חברתי וערבות הדדית.

                                                                                                                                                                                                                  * BSH