הבלוג של אורי הייטנר

            א. מבוא

בקיץ תשס"ט 2009 סערה הציונות הדתית בעקבות עימות פומבי חריף בין ראש ישיבת ההסדר בר"ג הרב יהושע שפירא לראש ישיבת ההסדר בפ"ת הרב יובל שרלו, בנוגע להתחדשות היהודית, ולעמדות חדשניות שביטא הרב שרלו בנושאים שונים. הרב שפירא, המזוהה עם הזרם השמרני בציונות הדתית, צוטט כמי שכינה את הרב שרלו כ"ניאו-רפורמי" ואת גישתו כ"רפורמה החדשה". הרב שפירא טען שהציטוט מסולף ושדבריו אודות הרפורמה החדשה לא כוונו אישית לרב שרלו[1] אולם הפולמוס ביניהם בעקבות הציטוט מצביע על מחלוקת עמוקה ביותר באשר לזכות לחדש את ההלכה. עצם הזיהוי של דברי הרב שפירא עם הרב שרלו, גם אם לקבל את גרסתו של הרב שפירא שלא כיוון אליו את דבריו, אינו מקרי – הרב שרלו מזוהה עם רוח רעננה של התחדשות יהודית דתית, והוא הבולט ביותר ככזה בקרב רבני הציונות הדתית, הן בפעילותו והתבטאויותיו הציבוריות, והן בכתביו ההגותיים וההלכתיים.

הרב יובל שרלו (יליד 1957), ראש ישיבת ההסדר ע"ש זבולון המר בפ"ת, הוא ממייסדי איגוד רבני צהר ואחד מהבולטים במנהיגיו, ממייסדי פורום "תקנה" המתמודד באומץ בנושא הטרדות ותקיפות מיניות מצד רבנים ואישים בעלי מרות וסמכות בציונות הדתית, עוסק רבות בסוגיות של אתיקה בראי היהדות, בפורומים שונים ובהם הוועדה הציבורית לקביעת סל הבריאות. הרב שרלו הוא אחד האישים הבולטים והמשפיעים בציונות הדתית, פובליציסט פורה ואדם בעל נוכחות ציבורית ותקשורתית בולטת מאוד, לא רק במסגרת הציונות הדתית, אלא בחברה הישראלית בכללה. הרב שרלו לא היסס לבטא עמדות חדשניות ובלתי קונצנזואליות בציבור הדתי לאומי, כמו תמיכתו העקרונית בחברה מעורבת וביחס אנושי, אמפתי ופתוח להומוסקסואלים בכלל, והומוסקסואלים בחברה הדתית בפרט.[2]  

 ייחוס "ניאו רפורמה" לגישות החדשניות בקרב הציונות הדתית, בדבריו של הרב שפירא ובדבריהם של חוגים שמרניים נוספים, מבוססת על השלילה הטוטאלית של הזרם הרפורמי ביהדות, בקרב היהדות האורתודוכסית על כל גווניה, הרואה בו כפירה בעיקר והתבוללות.[3] כאשר הרב שפירא מייחס לרב שרלו רפורמיזם, הוא מתייג אותו למותג הנתפס בקב הציבור האורתודוכסי כולו כשלילי ופסול.

גם הרב שרלו שולל את הזרם הרפורמי. בספרו "בין משכן לעגל",[4] מבחין הרב שרלו בין סוגים של התחדשות דתית יהודית. יש התחדשות שהיא "עגל זהב", כלומר סותרת את יסודות היהדות ולכן היא פסולה. יש התחדשות שהיא מתוך היהדות והיא תחייתה והפיכתה לחיונית. הביטוי המובהק של ה"עגל" הוא "תנועות הרפורמה", כלשונו, כאשר קשה להבין מהגדרה זו האם כוונתו רק לזרם הרפורמי, או אף לזרמים אחרים כמו הזרם הקונסרבטיבי, זרם יהדות כתרבות בנוסח אחד העם ואחרים. מול התחדשות זו, מציע הרב שרלו התחדשות אחרת, בה הוא דוגל, אותה הוא מכנה "משכן".

בעבודה זו אציג את גישתו של הרב שרלו להתחדשות יהודית ואת האבחנות שהוא יוצר בין שמרנות דתית והתחדשות דתית, ומצד שני - בין התחדשות דתית שאותה הוא שולל לזו שאותה הוא מחייב.

            ב. שלילת הזרמים הרפורמיים

הרב שרלו שולל את החלוקה הדיכוטומית ביהדות האורתודוכסית, בין שמרנות דתית שהיא רצויה וחיובית, לבין התחדשות דתית שהיא שלילית ואסורה מן התורה. הוא מחייב את ההתחדשות הדתית ורואה בה חשיבות רבה, אולם מבחין בין התחדשות חיובית לשלילית. את ההתחדשות השלילית הוא מדמה לעגל הזהב ואת החיובית – למשכן. אלה ואלה ביטויים של התחדשות שניצבו בפני בני ישראל במדבר, אלא שהעגל הוא עבודה זרה ומנוגד לדבר ה' ואילו המשכן הוא התגלמות רצון ה'. מי ששולל את ההתחדשות מעיקרה, עלול לוותר לא רק על העגל אלא גם על המשכן.

הזרמים הרפורמים, המזוהים יותר מכל עם התחדשות יהודית, הם בעיניו התחדשות פסולה – "עגל".

האשמה הגדולה של הזרם הרפורמי, על פי שרלו, אינה עצם השינויים והרפורמות שהנהיגה, אלא אחריותה לתגובת הנגד של היהדות המסורתית, שבולמת את עצמה מפני ההתחדשות החיונית לה. הזיהוי האוטומטי של ההתחדשות היהודית עם הרפורמה, הופכת את ההתנגדות לרפורמה, להתנגדות לעצם ההתחדשות. ואכן, מבחינה היסטורית, הזרם האורתודוכסי, והמסר המרכזי שלו, לפיו מטבע הלשון ההלכתי "חדש אסור מן התורה" הנו כלל מרכזי ומחייב ביהדות,[5] הנם תגובה להקמתו של הזרם הרפורמי. גם אמירתו של הרב יהושע שפירא, תשע שנים אחרי כתיבת הספר, מאוששת את הטענה. מאחר וההתחדשות היא קריטית בחיוניותה להמשך היהדות, הנזק הזה כבד ביותר.

כך הגדיר זאת הרב שרלו בספרו: "תנועות הרפורמה שנכשלו כשלון חרוץ בהעמדת אלטרנטיבה, הביאו לחיזוק המגמות השומרות מכל משמר מפני חדירת צליל מחודש בעבודת ד'. קשה להעריך מבחינה היסטורית את הצלחתן של מגמות אלו, והדבר תלוי, כבכל עניין אחר, גם בזווית הראיה של המתבונן. התנועות השמרניות מתגאות בדבקותן ובשמירתן הנאמנה על המסורת אולם הן לא שמו אל לבן את העובדה כי בינתיים ברחו הכבשים מן העדר – מאומה שרובה המוחלט שומר תורה ומצוות הגענו אל מצב של מיעוט הנאמן לתורה ולמצוות. יתכן כי דווקא הסירוב להכיר בתביעת התחיה הגדולה הוא שהביא לכך. ההתנגדות לחידוש ולהתחדשות נושאת בחובה סכנות מרובות, ולעתים אימתן של אלה גדולה ומסוכנת אף מהניסיונות לחדש דרכים בעבודת ד'. הראי"ה תלה הרבה מנגעי תנועת ההשכלה באי היענות עולם התורה לאתגר התחיה ולבקשת הנשמה הפנימית של התורה המחייבת התחדשות בדרכי לימודה. מנגד, תנועות הרפורמה המובהקות לא הצליחו לגדל אפילו דור שלישי, והן קורסות ומפרפרות פרפורי חיים אחרונים".[6]

במקום אחר, האשמתו של שרלו את התנועות הרפורמיות באחריות לשמרנות האורתודוכסית חד משמעית הרבה יותר: "המחסום הגדול העומד בפני ההתחדשות המקודשת טמון בתנועות הרפורמה למיניהן. פעמים רבות שמעתי מהרב עמיטל כי לו לא היו תנועות אלו בשדה ההלכתי, פעולתם המרכזית של חכמי התורה הייתה בחינה מתמדת של חיבור הפנים והתוכן עם הגילוי החיצוני. בית הדין שבכל דור ודור היה יושב ודן, דורש את התורה, מגלה את מכמניה וסתריה, מחזק את עבודת ד' ומתקן עולם במלכות שדי. דווקא העובדה כי פגעו בנו אלה אשר רוממות אל בגרונם אך חרב פיפיות בידם, בוני העגל למיניהם, אשר התעטרו באצטלת בוני המקדש, היא המסיטה את מרב המאמצים לשמירה על הקיים ולהגנה מפני כל ניסיון לשינוי".[7]

מה שמכעיס את הרב שרלו בתנועות הרפורמיות, הוא שימושן במקורות ישראל באופן הפוך למהות האמיתית של הטקסטים. לטענתו, זהו שימוש מניפולטיבי בטקסט, כדי להכשיר כל עוול: "היכולת המניפולטיבית והפלפולית של האדם מסוגלת להתיר כל עוול, ולא ירדו חבריו של רבי מאיר לסוף דעתו, שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים!".[8] כוונתו של הרב שרלו, היא שהזרמים הללו אינם מחדשים את היהדות, אלא משתמשים באופן סלקטיבי ומניפולטיבי בטקסטים יהודיים להצדקת אימוץ ערכים אוניברסאליים שאינם נובעים מן היהדות. השינוי ביהדות, טוען הרב שרלו, הוא חיוני, אך מתוך פנימיות ההלכה, ולא מתוך התיישרות עם ערכי העולם: "לא תרבות העולם וערכיו הם המחייבים את ההלכה להתיישר על פי דרכם. התאמה על פי ערכי העולם החיצון אינה אלא בניית עגל מחודש, בו עובד האדם את עצמו בתבנית עבודת אלוקים".[9]

דוגמה לכך היא הגישה המתייחסת למקורות היהדות כאל מקור השראה ולא כאל מקור סמכות. בעיני הרב שרלו ראיה אתנוצנטרית כזו של התורה נגועה בסוג של עבודת אלילים.[10] "לאורך הדורות כולם, ביקשו המאמינים כולם, ליישב בין היותם בני אדם לבין המשכם למי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. חלקם בחר בהקטנת העניין האלוקי ובגישומו, עד לכדי עץ ואבן מעשה ידי אדם. באותו כיוון פסקו תנועות אחרות, שחבריהן העמידו את האדם היוצר את אלוקיו במרכז, דיברו על היותו של הגילוי האלוקי בסיני מקור 'השראה' ולא מקור סמכות, ועיצבו את אלוקי ישראל על פי קטנות רוחם וצרות לבבם. 'גמדים טרוטי עיניים' כינה אותם הראי"ה בהקדמתו לשיר השירים, וכיוון את דבריו גם לאלה שלא ראו בשיר השירים יותר מאשר אהבה גשמית וגופנית".[11]

בדור האחרון מתרחשת בחברה הישראלית תופעה רחבה ומרתקת של התחדשות יהודית הקרב הציבור המזוהה כחילוני.[12] האם בעיני הרב שרלו התחדשות זו הינה "עגל", כפי שהוא רואה את הזרם הרפורמי? התשובה לשאלה זו מורכבת. במאמר שפרסם בגיליון "השבת"[13] ובו התייחס ללימודי התורה בקרב החילונים. הוא רואה בלימוד זה תופעה מבורכת כשלעצמה, מאחר והיא מבטאת הכרה כי התלישות מהמסורת גובה מחיר ניכר של ניכור ועוינות. אף שאין זו חזרה בתשובה במובנה המקובל, תופעה זו מבטאת תשובה לעצמיות הישראלית. ככזו, יש בה חיוב שיכול אף לשמש מודל – אם לא לחיקוי הרי לפחות להעשרה, גם בעבור הציבור הדתי. יש בתופעה, "ניסיון להעמיד דגם אחר של יהדות שיש בה שיבה אל אוטנטיות פנימית, העשויה אף לחייב מהלך מקביל בפרשנות המסורתית של התורה. גדולי הרוח ורבני הפרשנות המסורתית לתורה יתברכו ברכה של ממש ממפגש מחודש זה, אם יכירו ברעננות ובאותנטיות שבו, ולא ימקמו אותו במצעד הניצחון המדומה של שומרי המצוות על ה'כופרים', שסוף סוף הגיעו לאמת".[14] אולם לצד הברכה, מציג הרב שרלו גם צד שלילי בתופעה, אותו הוא מבטא בכאב. "יש מקום לצער ולהתייסרות פנימית על פרשנות חדשה לתורה, שאינה מעמידה את ריבונו של עולם כמקור הסמכות האלוקי של התורה כולה".[15] הוא מבקר את הלימוד החילוני על כך שאת חרדת הקודש ותחושת ההתעלות, המאפיינים את לימוד התורה, מחליפה התייחסות לתורה מסיני "כאל כל טקסט המחייב התייחסות ביקורתית ... לימוד אקדמי, שהוא הקו המנחה של הלימוד המחודש החילוני, מחייב עמדה אובייקטיבית וחוסר מעורבות. מעורבות היא פגם חמור בניתוח ובביקורת".[16] פן נוסף בביקורתו של הרב שרלו על הלימוד החילוני, היא שאין זה לימוד המחייב את הלומד למעשה. "לא מוטלת חובה על הלומד להתחייב לקיים את שלמד, והלימוד מכוון לחלקים ההכרתיים בלבד, בעוד שהאדם פועל מכוחם של תחומי נפש עשירים בהרבה. בלימוד שכזה אין סיכוי להפיכת מקורות היהדות לדבר מה אימננטי בגיבוש הזהות העצמית החילונית, מאחר ומלכתחילה ההתייחסות אליהם היא כאל מושא לביקורת ולא כאל תורה מחייבת. ... תורה אינה פילוסופיה בלבד, אלא היא מציאות של חיים. כתבי הקודש הם מגע אינטימי מחייב בריבונו של עולם ולא טקסט לימודי. הרלוונטיות יונקת מעצם ההתייחסות – כתבי הקודש הם עולמו הרוחני של האדם, וכוונתם לימודם היא ללמוד ולעשות".[17] מוקד נוסף לביקורת של הרב שרלו על הלימוד החילוני, הוא היומרה לפרש את הכתוב ישירות, ללא התיווך של הפרשנות המסורתית. "הפרשנות החילונית למקורות קופצת מעל אוצרות הדורות אל הטקסט עצמו, ומה שהצטבר, נברר ונבחן לאורך הדורות, אינו מהווה משקל לגביה".[18] ניתן אם כן לקבוע שבמידה רבה הרב שרלו מתייג את ההתחדשות היהודית החילונית כחלק ממושא ביקורתו על הזרם הרפורמי[19]. במאמר ב"הארץ" אתגר הרב שרלו את היהדות החילונית המתחדשת לדרך שונה: "אם אכן רוצה היהדות החילונית בזיקה עמוקה למקורות, עליה להשיב את הקדושה, הרלוונטיות והקישור העמוק למסורת למקומם הראוי. אם לא כן, תהא זיקתם ליהדות כדבר ארכיאולוגי ואנתרופולוגי, שדבר אין לו עם מציאות חיה ותוססת".[20]

            ג. גישת הרב שרלו לשמרנות הדתית והלגיטימציה להתחדשות

עמדתו של הרב שרלו, בגנות הרפורמה מעוררת את השאלה, האם אפשר להתחבא אחרי ההתנגדות לרפורמה כדי להשתמט מאחריות להתחדשות הדתית החיונית גם לשיטתו? ובכן, הרב שרלו עצמו מציב את השאלה הזאת. המסר המרכזי שלו, הוא שאמנם יש להתנגד להתחדשות בנוסחה הרפורמית ("עגל") אך אין התנגדות זו מצדיקה בשום אופן השתמטות מן ההתחדשות הראויה ("משכן"): "האמנם בשל הרפורמה ייחתם דינה של ההתחדשות הדתית המעשית? האם האחריות הגדולה למסירת התורה מבטלת כל אפשרות לבחינה מתמדת של גילויה החיצוני? האם נגזר עלינו לחיות באופן מתמיד בפיצול פנימי, המכיר בכך כי לו היה סיפק בידינו הייתה סנהדרין יושבת על מכונה ויוזמת את השינוי הנדרש, אך בשל אחריותנו ובשל חוסר הסמכות שלנו נאלצים אנו להתמיד ולעשות את הדבר הלא מכוון לדבר ד'?"[21]  

לא זו בלבד שאין הרב שרלו סבור שניתן להיתלות בהתנגדות לרפורמיות כדי להשתמט ממהלך של התחדשות היהודית, אלא הוא סבור שהנזק של התאבנות היהדות והימנעות מהתחדשותה גדול יותר מהנזק של הרפורמה. לכן, הנזק העיקרי של הרפורמה, לשיטתו, היא היותה אליבי להימנעות מן ההתחדשות הזאת. בניגוד לשיח האורתודוכסי המקובל, הרואה בהשכלה ובזרמים ביהדות את הגורם לנטישת הדת, התורה והמצוות, בידי רוב העם היהודי, הרב שרלו מטיל את עיקר האחריות לכך ש"העדר ברח" על השמרנות דווקא.[22]

גישתו של הרב שרלו לשמרנות הדתית מורכבת מאוד. את ביקורתו עליה הוא כותב בדחילו ורחימו, בלי שהוא מסתיר את הערכתו הרבה לשמרנות, ששמרה לנו על התורה, ולשמרנים -על דבקותם ומסירותם. שרלו תוקף את מי שמזלזל בשמרנים, וטוען שכוונתו של התוקף אינה טהורה. "במקום שמדובר ביחס לנושאי 'האהבה הישנה', לאמור, ההנהגה הרוחנית שאינה נענית במהירות הדרושה לאתגרי הזמן המאיר בתכונתו, שם מצויה נקודת המבחן. יש צורך בהכרה עמוקה כי הם אלה שמסרו את סודה של תורה והתמידו בנשיאת עולה. זכותם הגדולה עומדת להם בשל היותם ממשיכי דבר ד' מהר סיני, ובזכותם אנו יכולים היום לדון בשאלת החידוש. ניסיונם ושיקול דעתם לא יסולאו בפז. בכל מקום בו נשמעים גסות ושחצנות, ביטול וזלזול, לא קולה של האהבה האלוקית הוא. בעיקר אמורים הדברים כלפי המאשימים את ההנהגה הרוחנית באטימות הנובעת מפני 'מה יאמרו', או המאשימים את המנהיגים בפניות אישיות ורצון להחזיק בנחלתם, גם במקרים בהם הדברים מנוגדים לאמת האלוקית".[23]

בדומה לכך, גם יחסו של הרב שרלו ל"חומרות", כולל כאלו שאינן מקובלות עליו ואינן נכונות בעיניו, הוא חיובי בעיקרו, כיוון שמהותן היא חיובית. "בדיקה התנהגותית נוספת היא היחס לחומרות. במשך השנים נמצאה ההלכה מתעצמת ומתגברת, ומספר החומרות והגזירות שבה עלה. יש בתופעה זו ביטוי לאהבה העמוקה שחשים אוהבי ד', ולרצון להביע את אהבתם בקבלה עצמית; יש בה מן היראה שלא לעבור על דבר ד', ומן הצורך להרחיק את האדם מן העבירה; יש בה מן ההכרה כי גם דברים המצויים בפריפריה של הרע הם עניינים שיש להתרחק מהם מצד עצמם, יש בה סוג של התמודדות עם שינויי הדור, ורפיון יראת השמים שבציבור; יש בה מענה לצורך לגבש הלכה ציבורית אחת, אשר מחייבת סטנדרטיזציה של ההלכה, ועוד מקורות רבים. הצד השווה שבכולם, הוא המגמה המבקשת דרכים המבטאות את היחס המיוחד שיש לנו כלפי עבודת ד'. ... אחד הסימנים להתחדשות דתית כנה, הוא היחס הזהיר והחיובי לשמירה קפדנית על האהובה הגדולה שלא תיפגע".[24]

אולם חרף ההערכה שמבטא הרב שרלו לשמרנות, אין הוא יכול להתעלם מהנזק הרב שהיא גורמת ליהדות. בעניין זה, הוא מותח על השמרנים ביקורת חריפה. לטענתו, השמרנות מבטאת את השגרה הדתית – החסרה רוח ונשמה. "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, והעושה אמונתו קבע אין היא עוד חוויית קרבת אלוקים, אלא קיפאון וקיבעון פנימי".[25] השמרנים מייצגים גישה מסוכנת, מבחינה דתית, של "שב ואל תעשה" – "הממתין באופן תמידי לרוח המדויקת שתבטיח את הצלחת הזריעה, ואין הוא קוצר אלא אם ודאי לו שלא ירד גשם, פעמים רבות יישאר ללא זריעה וללא קציר, בשל הפחד המתמיד. אין ההתחדשות נענית למי שאינו פועל במצב ספק, ואין היא באה מכוחה של המתנה ממושכת לתנאים האידיאליים".[26] הם מבטאים קיבעון המוביל לשקיעה והתנוונות, ולכן הם שונים כל כך מהדרך בה הוא דוגל. "אין מדובר בשתי דרכים שוות באיכותן, אלא בזו המאפשרת עקרונית את יכולת ההתעלות וההתרוממות כלפי שמיא, כנגד זו שבהכרח תביא במהלך הזמן לשקיעה ולהתנוונות רוחנית. הצורך הפנימי לחדש את אמונת הלב ולהפוך את דברי התורה לחדשים בכל יום, והשינויים הנדרשים בביטוי החיצוני של אהבת ד' ועבודתו, אינם מאפשרים קיבעון, ודווקא החיפוש המתמיד אחר החידוש הוא עבודת ד' הרצויה".[27]

השמרנות היא עבודת ה' טכנית, ללא קרבת ה'; היא גוף ללא נשמה. "הסכנה הגדולה היא שהמעשה החיצוני יפסיק להביע את תוכנו הפנימי. אז הופכת עבודת ד' להיות טכנית ומכנית בלבד ואין היא נושאת בחובה לא ממרירותה של קבלת העול ולא ממתיקותה של הקרבה האלוקית. התפילה היא צפצוף התוכי ושירת הזרזיר, המצוות הן כגוף ללא נשמה, המידות הטובות משוללות מעורבות נפשית עמוקה, ולימוד התורה הוא שלא לשמה. שחיקה זו מחייבת התנערות פנימית מתמדת, וחידוש הכוחות בעבודת ד'".[28] ההרגל והשקיעה הם האויב של הכיסופים לאל. "גם בדבקות פוגע חולי השחיקה, ואף היא זקוקה להתחדשות פנימית וחיצונית כאחד. ההתנערות האמונית, רענון המחשבה, חיפוש הדבקות, ההתעוררות וההתלהבות המחודשת, הם אבני היסוד של החסידות החדשה, שראתה בהרגל ובשחיקה את האויבים הגדולים של הכיסופים וכיליון הנפש לאלוקים חיים".[29]

הרב שרלו שולל את הגישה הרואה בשמרנות הדתית דבקות ברצוי בעיני ה'. לעתים, ההיפך הוא הנכון. הוא יוצא נגד גישת "חדש אסור מן התורה", ואף רומז שלעתים דווקא גישה זו היא יותר "עגל" מאשר "משכן": "יש להדגיש כי אף אוחזי השמרנות והשמירה הקפדנית על המסורת אינם נקיים מהעמדת השאלה כלפי עצמם. כשם שהעגל היה חידוש שנדחה, כך קיימות גם תופעות הופכיות. לדוגמה, איסור עבודת המצבות. המדרש מציין כי המצבות היו ראויות בעיני הקב"ה בתקופת האבות, ובהמשך נדחו מעבודת ד'. לא כל מה שהיה נכון בעבר רצוי הוא בעת שמתחולל שינוי. מכאן שאף שמרנות אינה מבטיחה את ההליכה הנאמנה בדרכי ריבונו של עולם. יכולה היא להיות דבקות קנאית ואטומה, קפואה וצחיחה, בדרכים שאינן רצויות עוד בעיני ד'. גם היא יכולה לנבוע ממידות רעות ומגונות, גאווה ושחצנות, שנאה וצרות עין, השומרת בקנאות פרטית על מזוזת היכל ד'. לא ניתן לבוא בשמו של הכלל 'חדש אסור מן התורה', לא רק בשל היותו ביטוי מושאל שהשימוש המופרז בו חורג ממשמעותו המקורית, אלא מאחר שפעמים רבות רצוי החדש בעיני ד'. למעשה, אין החדש אסור מן התורה כלל וכלל, אלא צריכתו מעוכבת עד ליום הנפת העומר, ואז הבאת מנחה חדשה לד' היא מצוות עשה מן התורה! אף המשכן היה בחינת 'חדש', ולא די לו שלא היה אסור מן התורה אלא שהיה ציווי ד' ורצונו".[30]

כלגיטימציה לרעיון ההתחדשות, משתמש הרב שרלו בפירוש הרב קוק למדרש לפיו ספר יחזקאל כמעט ונגנז, כיוון שהוא סותר, לכאורה, דברי תורה. פירוש הרב קוק, הוא שיחזקאל לא סתר את התורה, אלא הוא צפה את העתיד – שהסנהדרין תשנה את התורה. מכאן, שיש לגיטימציה מקראית, נבואית, להתחדשות, והיא אפשרית גם ללא סנהדרין.[31]  

לגיטימציה נוספת להתחדשות הבאה מתוך ההלכה, היא היות התקופה "שעת דודים" – אתחלתא דגאולה. ניתן להרחיב את הדעת באמצעות התרחבות הלימוד לספרות נוספת על הגמרא: הירושלמי, אגדה, נביאים. וכן, באמצעות הרחבת מעגל לומדי התורה, למשל - לימוד נשים. "עולמות שלמים של התחדשות פנימית בדרכה של תורה, מצויים עוד בתוך תחומה של ההלכה, ולא נזקקים לדרישת חידוש, המצויה בסמכותה הבלעדית של הסנהדרין. שפע אפשרויות פרושות לפנינו, ואין עלינו אלא להיעתר למציאות המבשרת וקוראת מכל עבר שעת דודים הגיעה, וקול התור נשמע בארצנו. עולם לימוד התורה מצפה לגילוי חדש של המבוקש בו, גם תוך לימוד הגמרא וגם על ידי הרחבת הלימוד לתלמוד הירושלמי ולמדרש, לאגדה ולפנימיות התורה, לספרי הנביאים ולדברי בעלי המחשבה; יש לעסוק בהרחבת מעגלי לומדי התורה ובהכוונת כוחות הרוח הנשיים לעיסוק בתורה ובלימודה".[32]

            ד. ההתחדשות היהודית הרצויה

מהי ההתחדשות היהודית הדתית אליה חותר הרב שרלו? שרלו חותר לחידוש אמונת הלב, שהיא עבודת ה' הרצויה. "הצורך הפנימי לחדש את אמונת הלב ולהפוך את דברי התורה לחדשים בכל יום, והשינויים הנדרשים בביטוי החיצוני של אהבת ד' ועבודתו, אינם מאפשרים קיבעון, ודווקא החיפוש המתמיד אחר החידוש הוא עבודת ד' הרצויה".[33]

דגש מרכזי בהתחדשות הדתית הוא ההתחברות לנביאי ישראל, עד כדי חתירה לחידוש הנבואה. "הנבואה ייחסה לתוכן הפנימי משקל נכבד, ומדדה את טיב המעשים לאור מהותם הנפשית. זוהי התחדשות תובענית ביותר, שאינה מניחה לעבודת ד' להיות כהרגל, ואינה מותירה את בקשת השינוי לשדה החיצוני בלבד. יש לזקק את האהבה עצמה ולהטמיע בנפש את העובדה כי אין היא נענית, אלא למי שפונה אל לבבו פנימה ומחפש טעם חדש, עוד לפני המעבר לשינוי דרכי ההבעה החיצוניים. משום כך קרואים אנו להתחדשות תמידית בנטיית הלב ובכוונותיו, במציאת טעם שונה במעשה המצווה ובהעמקת רוחב הדעת והמעורבות הנפשית במצוות. גם בעניינים שבין אדם לחברו יש צורך לרענן את האמפתיה ואת האנושיות, את הרגישות החברתית ואת הנשיאה בצער הזולת, בצד מעשי הצדקה והחסד, ורדיפת הדין והאמת".[34]

הרב שרלו כתב ספר על אתגר התחדשות הנבואה.[35] בקובץ "הינבא בן אדם"[36] הוא כתב: "הנביאים ... נקראו לצמצם חלל בתוכם, כדי שאור זה יוכל להיכנס, ובאותה העת להביא למפגש עם אור זה את עצמם ומהותם, תוך התמכרות להופעה האלוהית במלוא עוצמתה. אנו מצווים לאחוז בשולי שיפולי גלימתם, ולהיענות בעולמנו הרוחני לאותו דגם הנבואה שבו אוחז האדם בשני הטפחים שלו מול ריבונו של עולם, וכך לחיות את הדרמה האלוהית הנוצרת שם".[37] "הציפיה שאנו מצפים איפוא ללא לאות לחידושה של הנבואה, כוללת בתוכה שתי משמעויות. הראשונה בהן, היא ההכרה העמוקה בדבר העתיד הצפוי לנו. אנו מייחלים ליום שבו נבוא לשמוע את דבר ה', כשכל הווייתנו דרוכה וקשובה לקולטו, ונמצא שאין ריבונו של עולם חפץ שנאיין את עצמנו, כי אם שנעצים את כל מהותנו לעומת דבר ה'. זו החוויה העמוקה ביותר של הקיום ואליה מתנשא האדם השלם והמלא. קול אלוהים חיים מחולל בתוכו נפלאות. וכדי להאזין לו, הוא נתבע לחדד את הכרתו ואת כישרונותיו, ועמם לפענח את טיב החזון הנראה לו. אשרי עין שתזכה לכל אלה ורוח ה' תשרה בנשמתו. השניה בהן, היא עולם האמונה שאנו חיים בשעה הזו. עולם אמונה זה, בבואה הוא מעולם הנבואה. יכול האדם לבוא לאמונתו העמוקה, כמפגש בין שני הטפחים, שהוא אוחז בהם, ובין שני הטפחים שריבונו של עולם אוחז בהם. ולהידרש לאמונה באותם שני טפחים שבתווך. שם מתחוללת דרמת האמונה הגדולה. כאשר העולם המוסרי והערכי, כמו גם החושי וההשכלתי, משתלבים בשמיעת דבר ה'. טעות היא לחשוב כי בצורה זו נותר האדם באותו המקום שקדם למפגש. דבר ה' מבער את הרע שבתוכו, מעצים את הייחודיות שבקדושה ובאמונה, שולל חלק מהיכרותיו ומעניק חדשות. ברם, כל זה מתרחש כחלק מהעצמת האדם וקרבתו אל הקודש, בדרך אל הזכיה במפגש הגדול עם האלוהים – הנבואה".[38]

גם בסוגיית הנבואה מזהיר הרב בין התגלות שהינה "עגל" לכזאת שהיא "משכן". אבן הבוחן היא המחויבות לתיקון עולם. ניתן לראות בכך מעין אבחנה חדשנית בין נביאי אמת ונביאי שקר. "במקום בו ההתגלות מעניקה בלבד, ואין היא נושאת בחובה בשורה המחייבת את האדם – שם נמצאת עבודת האלילים. תיקון עולם במלכות שדי איננו תוצאה נלווית להתגלות ד', אלא חלק בלתי נפרד ממהותה".[39]

הרב שרלו מחבר ומקשר בין דינמיות בית מדרשית לבין ההתרחשות הנשמתית. התורה שבע"פ היא דיאלוג עם המציאות המשתנה. "חיוניות ההתחדשות הפנימית אינה תחליף לצורך בהתחדשות החיצונית. אף על פי שיסוד הכל נעוץ בחביון הנשמה ובהתקשרות הפנימית, ושפתה של האהבה בכלל ושל אהבת ד' בפרט היא שפת הלב והדמיון, לא ניתן להפקיר באופן מוחלט את עולמנו החיצוני ולהותירו אטום וקפוא. בניגוד גמור לתדמיתה, אין יסוד האמונה בנצחיות התורה סותם את הגולל על הדינמיות הבית מדרשית ועל ההתרחשות הנשמתית. נצחיות התורה היא נצחיות התורה שבכתב, ואילו התורה שבעל פה היא הנושאת אותה בכל דור ודור ומנהלת יחסי גומלין בינה לבין המציאות".[40] ה' הוא אלוהי ההיסטוריה ולא רק הבריאה – ולכן ראוי לשמוע את דבר ה' העולה מן המציאות, מתוך בירור מתמיד של רצון האל. "הדינמיות של המציאות, תובנות חדשות המתגלות במהלך דברי העולם, ההתקדמות המוסרית של האדם, שינויים במרחב הרוחני, הוראות שעה ועתות שיש לעשות לד' – כל אלה חוברים יחד ומחייבים התייחסות גם למשתנה ולזורם, ולא רק לשמירה הקפדנית על דמותה החיצונית של התורה. מצווים אנו לשמוע את דבר ד' העולה מן המציאות, משום שריבונו של עולם אינו אלוקי הבריאה בלבד אלא אף אלוקי ההיסטוריה. החרד לדבר ד' באמת בוחן את עצמו באופן מתמיד היש ד' בקרבו אם אין, והאם מעשיו ההלכתיים עולים לרצון לפני אדון כל. הוא חפץ לכוון את חייו עין בעין עם התורה ועם המצוות, והוא עסוק בבירור מתמיד של הוראות אלו".[41]

תפקידם של חכמי ההלכה, לפיכך, אינו דווקא דקדוק קפדני בהלכות, אלא בחינה מתמדת האם נוסח ההלכה מתאים לרצון ה'. "האמנם העוגן היחיד הוא הביטוי ההלכתי המעשי שנמסר מדור לדור, בו אין לגעת וכל ההתחדשות הנדרשת נתבעת מהכוונה הפנימית ומהניסיון להזדהות עם עבודת ד' שבהלכה? או שמא דווקא התוך הפנימי הוא הקבוע, תפקידם של חכמי ההלכה וגדולי הדור לעסוק בבחינה מתמדת האמנם נוסח ההלכה מתאים לרצון ד', והיאחזות קנאית בהלכה מסוימת אינה אלא היאחזות בשריד ארכיאולוגי התובע את השינוי הפנימי?[42] על חכמי ההלכה להתעמק במקורה של ההלכה – לא דרך תיווך של הפרשנות המוכרת, אלא במקורה, מתוך רצון להבין את מטרותיה המקוריות. זאת, טוען הרב שרלו, הייתה דרכו של הגר"א בהלכה. "ההתכוונות לדייק במקורה של ההלכה, ולייסד אותה על מכונה, תוך דיוק מרבי בטיבה ובמעשיה, היא אחת מדרכי ההתחדשות הדתית ההלכתית. לא פעם משוכנע הייתי כי ההלכה צריכה להיפסק באופן מעט שונה, שיחבר את מקורה למעשיה ואת הסיבות שהביאו ליצירתה לדמותה הפעולתית, ולאחר חיפוש הייתי מוצא שזו אכן עמדת הגר"א".[43] בספרות השו"ת רואה הרב שרלו מופת להלכה דינמית, המרשה לעצמה לנפות ולבאר מחדש. "גדולי ישראל לאורך הדורות כולם, בעיקר בספרות השו"ת, עסקו לא פעם ביסודות ההלכה וכיוונו את פרטי הדינים אליהם. שנים של גיבוש והתרחבות, שלא תמיד עמדו במבחן הכוונה המקורית של ההלכה, נופו ונתבארו מחדש על ידיהם, וההלכה יצאה מזוקקת שבעתיים".[44] הרב שרלו עצמו מנהל מערך שו"ת נרחב באינטרנט, כשגישה זו משמשת נר לרגליו.[45]

אציג דוגמה אחת מרבות, שיכולה להמחיש את אופן חשיבתו וגישתו של הרב שרלו, את נטייתו לאחוז בשור בקרניו ולחתור לאמת, ואת אופי תשובותיו ההלכתיות. הרב נשאל: "איך מתחדשת ההלכה המתירה שימוש בחשמל בשבת (למשל: שעון שבת פלטה) עם העובדה שאנו יודעים האנשים העובדים בחברת החשמל בשבת הם יהודים?" וזו תשובתו: "שאלת החשמל היא אכן שאלה גדולה ומסובכת מאוד מאוד, וכאן באה לידי ביטוי חלק מתפיסתנו ההלכתית העקרונית: הגישה העקרונית שלנו היא שיש להתמודד עם השבת בצורה ממלכתית. העובדה כי כמה משפחות דתיות יכולות להסתדר בלי חברת החשמל אינה מעלה ואינה מורידה. השאלה היא מה יהיה המצב כאשר כל עם ישראל יחזור בתשובה ולא תהיה אפשרות להפעיל את חברת החשמל, אלא על ידי פעולות של אדם – האם הפסיקה תהיה אז כי גוי יפעיל אותה (דבר שהוא בעייתי מאוד מבחינה עקרונית והלכתית) או שלא יהיה חשמל בכל מדינת ישראל. רק לאחר מתן תשובה לשאלה זו, ניתן להתמודד עם שאלת הפרט. על כן, כיוון שהפסיקה שלנו תהיה בוודאי כי יש להפעיל את החשמל (אמנם על ידי חילול שבת מינימאלי אך בידי יהודי, ללא הזדקקות לגוי שבידיו תופקד האנרגיה של המדינה היהודית) אנו פוסקים כך גם היום. צריך לעשות מאמץ גדול למעט בחילול שבת בחברה החשמל ולהציע פתרונות טכנולוגיים באופן מתמיד. אך למעשה, מדובר בדבר שהוא אסטרטגי למדינה, ונכנס תחת עצם קיומה של מדינה, שהוא עניין שעוד גבוה מפיקוח נפש (כיוון שהוא עוסק בכלל ולא בפרט). על כן אנו משתמשים בחשמל, ויחד עם זה מעודדים בכל עת את השימוש בטכנולוגיה מתקדמת, שתמעיט בחילול שבת עד כמה שניתן".[46]

הזכרתי את גישתו האמביוולנטית של הרב שרלו לחומרות. הרב רואה חשיבות רבה בהבהרה שההתחדשות לה הוא מטיף אינה חיפוש "קולות". להיפך, יש בגישתו תביעה גדולה יותר, לכונן את התורה על פי רוחה. ואכן, התביעה שלו כוללת התחדשות השמיטה, חומרות יתר בהלכות העוסקות בענייני הכלכלה ודיני ממון. למשל – מעשר כספים, "העלאת משקלם של דיני מעשר כספים והטלת איסור על שימוש בממון קודם שיופרש ממנו מעשר, כחלק מדרישה מחודשת של מצוות 'עשר תעשר'".[47] הוא חותר להשתתת החברה והכלכלה של מדינת ישראל על המוסר היהודי. הוא שותף ליוזמות של החמרה במצוות חברתיות, ומהווה דמות רוחנית וסמכות הלכתית בקרב חוגים התובעים החמרה ודקדקנות במצוות אלו, דוגמת ארגון "במעגלי צדק".

כך ניתן לראות את הזדהותו עם נשים הנוטלות חלק במצוות עשה שאינן מחויבות אליהן. בניגוד לגורמים באורתודוכסיה השוללים זאת ורואים בכך "חוצפה", הרב שרלו מחייב זאת ורואה בכך התחדשות ראויה. כך הוא גם מחייב את "פריצת תלמוד תורה אל מרחבים ממלכתיים, ציבוריים ולאומיים, וכן אל תחומים נוספים של התורה, כמו אמונה, פנימיות התורה ויסודותיה הרוחניים".[48]

אתגר התחדשות הדתית גדול במיוחד בשל השינוי המהותי בהיסטוריה היהודית – קיומה של מדינה יהודית עצמאית. לאחר אלפים שנה, שוב נדרשת היהדות לעסוק בסוגיות של אחריות על הציבור, ואין היא יכולה עוד להימנע מבחינה מחדש נושאים כמו ניתוחי מתים, לשון הרע בתקשורת דמוקרטית ועוד. "אינה דומה שאלת ניתוחי מתים בזמנו של 'הנודע ביהודה', בעת שהדיון עסק במקרה בודד, לכינונה של מדינה, בה מדיניות הבריאות והכשרת הרופאים היא עניין לגיבוש התחדשות הלכתית ציבורית. כמו כן, הדיון בהלכות לשון הרע בחברה דמוקרטית יוצא מגבולות ההלכה המכוונת אל האדם הפרטי, המגבילה את דיבורו על הבריות בהגבלות חמורות כפי שזיכנו 'החפץ חיים' בספרו, ומגיע לשאלות הנוגעות לשיח הציבורי ולחובתו של האדם לדעת את אשר נעשה סביבו כדי שיוכל להיות שותף בעיצוב דמותה של מדינת ישראל. אף דיני פיקוח נפש הנוגעים לאדם הבודד, מקבלים היבט שונה כאשר מדובר על האומה בכללה, ולפיכך יש להתחדש בדיני הצבא והשירותים החיוניים הנוגעים לכלל המדינה. כל אלה הן שאלות שאינן מביאות לדלדול הדרישה האלוהית, אלא לעיבויה, העמקתה והרחבתה, אל עבר תחומי החיים שבמשך שנות הגלות כמעט ולא שזפה אותם עין חכמים".[49]

גם השינויים הדרושים בתפילה אינם מבטאים "קולה". שרלו חותר לתפילה אישית יותר. הוא מעודד את חיזוק המגמות של תפילת נשים. הוא קורא להתחדשות ריטואלים כמו ראש חודש, התחדשות הלוח העברי בחברה הישראלית. הוא קורא להתחדשות המשפט העברי במערכת המשפט הישראלית. הוא מציע את היסודות המוסריים בנבואה – כיסוד מכונן של החיים האמוניים.[50]

כאשר מדבר הרב שרלו על "העגל", אין כוונתו רק ל"תנועות הרפורמה", אלא גם לכאלה המתיימרים להיות דתיים אורתודוכסים, אך התנהגותם מנוגדת לרוח היהדות. מיצויה של אידיאולוגיה טמון ביישומה המעשי ובהשלכותיה על התנהגות מוסרית. ההתנהגות המוסרית המזוהה עם עגל הזהב היא אלימות, שפיכות דמים, גילוי עריות. לכן, גישות המביאות לאלימות ושפיכות דמים, גם בשם הדבקות בדת, הן בעיניו עגל הזהב. "המחזה בו משתלהבים יצריו של האדם, ושפיכות דמים וגילוי עריות חוברים יחד עם עבודת אלוקים, מלמד בוודאות כי אין מדובר בעבודה הרצויה לפני ד'. השילוב הנורא של שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, יכול ללמד כי אין מדובר אלא בנטיה תאוותנית, המתעטרת בעטרת עבודת אלוקים, אך עיקרה הוא עבודת האדם את עצמו".[51] ניתן לעמוד על טיב של תנועה רוחנית גם לאור ההתנהגויות שלה. "במקום בו עבודת ד' מביאה לסיעור גופני תאוותני ובמקום בו מצויה שפיכות דמים פראית  מדובר בעגל זהב ולא בעבודה ד'".[52] מדברים אלה ניתן לעמוד על היסוד הרוחני של יציאתו נגד גילויים של קנאות דתית ולאומנית, כמו גילויי אלימות חרדית, תופעת "תג מחיר", מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לנוכרים, מכתב התמיכה של רבנים באנס הסדרתי משה קצב ועוד.

            ה. סיכום

גישתו של הרב שרלו להתחדשות היהודית, חיובית ביותר. הוא רואה בה הכרח לקיומה ועתידה של היהדות. הימנעות מהתחדשות זו, תביא בהכרח להתאבנות והתנוונות של היהדות. השמרנות וההימנעות מחדשנות ב-200 השנים האחרונות אחראית לכך שרוב העם היהודי התרחק מיהדותו, או בלשונו: "הכבשים ברחו מן העדר".

ההתחדשות אליה חותר הרב שרלו, היא החלפת הדבקות הדקדקנית בחוקים והלכות ללא בחינה וחשיבה, בניסיון אמיתי לרדת לשורשי ההלכה כדי להבין את דבר ה' ורצונו וליישמו בהתאם לצורכי התקופה. "מצווים אנו לשמוע את דבר ד' העולה מן המציאות, משום שריבונו של עולם אינו אלוקי הבריאה בלבד אלא אף אלוקי ההיסטוריה. החרד לדבר ד' באמת בוחן את עצמו באופן מתמיד היש ד' בקרבו אם אין, והאם מעשיו ההלכתיים עולים לרצון לפני אדון כל. הוא חפץ לכוון את חייו עין בעין עם התורה ועם המצוות, והוא עסוק בבירור מתמיד של הוראות אלו".

ההתחדשות אליה חותר הרב שרלו אינה הנמכת הדרישות, אינה בחירה אוטומטית ב"קולות", אינה התאמת התורה לערכים האוניברסאליים, אלא היא ניסיון לכונן את התורה על פי רוחה, תוך בחינה מתמדת האומנם נוסח ההלכה מתאים לרצון ה'.

הרב שרלו מבחין בין ההתחדשות לה הוא קורא לבין ההתחדשות הרפורמית והחילונית, שמטרתן אינה חיפוש שורש רצון ה', אלא התאמת היהדות לצרכי האדם. זו, בעיניו, עבודת אלילים, שכן ייעודו של היהודי הוא להגשים את דבר ה'.

עם זאת, הסתייגותו העיקרית של הרב שרלו מן הרפורמה, הוא ראייתו אותה כמכשול בפני ההתחדשות הרצויה בעיניו, בשמשה תירוץ להצדקת השמרנות האורתודוכסית. האבחנה שהוא יוצר בין "משכן" ל"עגל" והבידול בין ההתחדשות שהוא מציע לבין הרפורמה, נועדה בעיקר ליצור לגיטימציה להתחדשות בקרב הציבור הדתי האורתודוכסי.

            ו. רשימה ביבליוגרפית

צוריאלי, אודיה (עורך); הנבא בן-אדם – על הנבואה כאפשרות ממשית, סדרת מאה שערים, הוצאת בית ראובן מס, ירושלים תשס"ז 2006.

שלג, יאיר; מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"א 2010.

שרלו, יובל; בין משכן לעגל – התחדשות דתית מול רפורמה ועזיבת ד', הוצאת ראובן מס (ע"ר), ירושלים, תש"ס 2000.

שרלו, יובל; יראה ללבב - על ייעוד הנבואה ותוכנה הפנימי, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2007.

שרלו, יובל; רשו"ת הרבים – תשובות שניתנו באינטרנט בענייני אמונה, הלכה ושאלות מתחדשות,  ישיבת ההסדר פתח תקוה ע"ש זבולון המר ז"ל, ה'תשס"ב.

עלון

השבת – עלון רבני 'צהר' למשפחה ולקהילה, רשת יתרו, כ"ב בשבת ה'תש"ע, גיליון 238.

אינטרנט

"להאיר את העיר" – אתר ישיבת ההסדר בר"ג, ללא תאריך.