הבלוג של אורי הייטנר

שעות אחדות בטרם התכנסה הממשלה לישיבה בה החליטה לקבל את עסקת שליט, חסמו מפגינים אוטובוס של משפחות מחבלים בדרכם לביקור אצל יקיריהם האסורים בכלא שאטה, במחאה על כך שאין ביקורים של הצלב האדום אצל גלעד שליט.

לא הייתה זו ההפגנה היחידה ברוח זו. זה היה חלק מן המאבק למען שחרורו של גלעד שליט. אך היה זה מרכיב קטן, צדדי וזניח במאבק. עיקר הקמפיין היה לחץ מאסיבי על ממשלת ישראל להיכנע לתביעות חמאס ולהחזיר את גלעד שליט הביתה בכל מחיר.

עצם המאבק למען גלעד שליט ועצם העובדה שלא היה יום ששמו לא הוזכר בכל פורום ובכל פינה בארץ, היא תעודת כבוד לחברה הישראלית. אולם אופי המאבק היה בעייתי והזיק מאוד לטובת העניין.

נשער לעצמנו מה היה קורה, אילו המאבק נשא אופי אחר לגמרי. הפגנות ליד שגרירויות זרות והפגנות של יהודים ואוהדי ישראל בכל העולם, לשם הפעלת לחץ מאסיבי על חמאס כולל סנקציות כבדות על המשטר בעזה. הפגנות סוערות לאורך התקופה נגד ביקורים אצל המחבלים האסורים כל עוד אין ביקורים אצל גלעד. לחץ מאסיבי, כמו הלחץ שהופעל למען כניעה – למען סגירה הרמטית של המעברים בין ישראל לרצועת עזה, כל עוד גלעד בשבי (גם כך הואשמנו במצור שלא היה; מוטב היה באמת לצור, כמנוף לשחרורו של גלעד). קמפיין חריף להפסקת העברת המיליונים לפושעי המלחמה המחזיקים בגלעד – אף לא אגורה, לא מסים, לא משכורות וכו', כל עוד שליט שבוי. הפגנה למען פעולות חריפות, הולכות ומחריפות, כמו הפסקות חשמל יזומות יומיות, עד שחרורו של גלעד. לחץ על הממשלה לפעול לחילוצו של גלעד שליט בפעולה צבאית. ולצד כל זה, גיבוי לעמידה איתנה של הממשלה במו"מ.

מה היה קורה במקרה זה? לא אחת שאלתי את חבריי הפעילים בקמפיין את השאלה, והם השיבו שדרך זו תמנע את שחרורו של גלעד. דומני, שעסקת שליט מפריכה את הטענה הזאת. לאורך שנים, נטען שמתווה ההסכם ידוע וברור לכל, אין סיכוי שחמאס יתגמש כמלוא הנימה, ולכן אין ברירה אלא לקבל אותו. לפני חודשים אחדים, כאשר נתניהו קיבל את הצעת המתווך הגרמני וחמאס דחו אותה, הקמפיין יצא נגד ... נתניהו. למה? מתוך אותה הנחה, שהדרך היחידה לשחרר את גלעד, היא כניעה לתביעות חמאס. בסופו של דבר, חמאס נאלצו להתפשר וויתרו על תביעות שעד לפני שבועות ספורים נחשבו ל"ייהרג ובל יעבור". הם ויתרו על שחרור צמרת חמאס, הם ויתרו על כמה מהטרוריסטים המרכזיים שהיו סמל בעבורם, הם הסכימו לגירוש מאות מחבלים משוחררים ואי חזרתם ליו"ש. איך זה קרה? למה הם ויתרו? מן הסתם, העיתוי קשור לשינויים במזה"ת. אך המהות היא, שהם הבינו (בצדק או שלא בצדק) שיותר מזה לא ישיגו, וכיוון שהיה להם אינטרס בעסקה, שתשחרר מאות מחבלים, הם נאלצו לבלוע את הגלולה המרה ולהתפשר.

אם כך קרה, כשבישראל נערך קמפיין המוני, בתמיכה רבתי של הציבור הישראלי, לעסקה בכל מחיר, נשער בנפשנו מה היה קורה אילו הקמפיין היה ברוח שהצגתי. הרי אמנות המו"מ היא היכולת להבין את הפסיכולוגיה של היריב – מה נקודת השבירה שלו ומה הקווים האדומים האמתיים שלו. הקמפיין לשחרור שליט בכל מחיר, העניק לחמאס רוח גבית אדירה וחיזק את לב פרעה. הקמפיין הזה, שאין כל ספק בכוונותיו הטובות (אם כי הייתה בשוליו גם ציניות, כמו מבצעי הרייטינג של העיתונים, כביכול למען גלעד), גבה מחיר כבד מאוד.

המחיר שהקמפיין גבה הוא משך השבי ותנאי ההסכם. אין לי ספק, שאלמלא הקמפיין הזה, ניתן היה לשחרר את גלעד שליט מזמן, לפני מספר שנים, ובמחיר נמוך לאין ערוך. מחיר הקמפיין הוא הארכת הסבל הנורא של גלעד שליט, של משפחתו, של חבריו ושל הציבור כולו עוד שנים מיותרות. מחיר הקמפיין הוא הנזק שבוודאי נגרם לגלעד מהתמשכות שביו. מחיר הקמפיין הוא התנאים הקשים של ההסכם – שחרור מאות רוצחים ומחבלים, שמניסיון העבר, אין ספק שרובם יחזרו לטרור, ושעצם ההסכם מעניק לטרור תנופה ומעודד חטיפת חיילים בעתיד. המחיר האמתי של ההסכם, אינו עצם יציאתם של המחבלים לחופשי, אלא הישראלים שעתידים להיהרג בגין שחרור זה. חייהם של רבים מהם היו ניצלים, אילו תנאי ההסכם היו שונים. תנאי ההסכם היו שונים בתכלית, אלמלא הקמפיין.

מן הראוי שהחברה הישראלית, שרובה המכריע נטל חלק בקמפיין הזה, תקיים חשבון נפש נוקב, על מנת שלא נחזור על כך בעתיד.

                                                                                                                                                                                                       * "ידיעות הקיבוץ"