הבלוג של אורי הייטנר

* כל ערוצי הטלוויזיה שידרו אמש רצוא ושוב את פורנוגרפיית המוות של קדאפי. כן, גם הערוץ הממלכתי, ההולך ומאמץ את האתיקה של הערוצים המסחריים, על פיהם השיקול היחיד הוא למכור. וכדי למכור, יש לספק את יצר המציצנות, ומן הבחינה הזאת אין הבדל מהותי בין מצור הפפראצי במצפה הילה, שם אנו מונים כבר ארבעה ימים לנפילתו של גלעד שביט בשבי הפפראצי, לבין שידורי האימים של הלינץ' בלוב. וכשנדמה שאו-טו-טו לא יהיה מנוס מהקמת פינת ליטוף לגלעד שליט במצפה הילה, כדי לרצות את המוני הישראלים המכוערים, הפורנוגרפיה של מותו של קדאפי, מחזירה את העולם לימי הגיליוטינה שערפה ראשים ברחובות העיר.

* אין מה לבכות על סופו של רודן עריץ כקדאפי, אך אין מה לעלוץ על לינץ' ורצח ללא משפט. התופעות הללו חורגות מאירוע נקודתי, הן בעיקר מצביעות על דמותה של ה"דמוקרטיה" הצפויה בלוב, ועל "האביב הערבי" בכלל. אחרי שערוצי הטלוויזיה שידרו את התמונות והידיעות לא רק ללא גינוי, אלא גם ללא שמץ של הסתייגות (שלא לדבר על מנהיגי העולם המערבי הצבועים), ציפיתי לראות האם המילה הכתובה, למחרת בעיתונים, שקולה יותר, מתלהמת פחות.

ב"הארץ" אף לא שמץ של הסתייגות. כנ"ל ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב", נדב איל הגדיר את הלינץ' כ"מציאות מבעיתה" והוסיף ש"הטעם הרע שאפיין אותו [את קדאפי א.ה.] בחייו עבר בירושה לאויביו המרים". ובן כספית החרה החזיק אחריו: "אם זהו פרצופה של לוב החדשה, אני כבר מתגעגע לישנה", והוסיף: "אביב העמים הערבי משתנה לנגד עינינו במהירות, יחד עם עונות השנה. ועכשיו, כידוע, כבר סתיו". כספית התייחס, בהמשך מאמרו, לעיוורון של המערב: "מדהים עד כמה המערב עיוור לתהליכים האלה. עד כמה מבינים ראשי הדמוקרטיות המערביות מאוחר מדי מה באמת מתרחש כאן. איך קורס לו העולם הישן, האכזר והיציב, לטובת מהומת אנרכיה מדממת. דמוקרטיה זה רעיון מצוין, אבל אי אפשר להשתיל אותה בניתוח אחד פשוט לכל גוף. יש גופים שדוחים אותה ומגיבים רע. נכון לעכשיו, עושה רושם, שהמזרח התיכון הוא גוף כזה. נכון לעכשיו, עושה רושם, שהאביב חלף עבר לו, הסתיו מגיע, והחורף יבוא אחריו". אולם אם בעיוורון עסקינן, הנה, קראו איזו שטות כתב כספית בפסקה הבאה: "... אנחנו חייבים להבין, לפני שיהיה מאוחר מדי, שהמאבק בין פת"ח לחמאס, בין אבו מאזן למשעל, בין המתונים והחילונים (יחסית) לפנאטים ולאסלאמיסטים, הוא גם המאבק שלנו. בשבוע שעבר עשינו מהלך אסטרטגי ענקי לחיזוק הקיצוניים. נדרש עכשיו, בדחיפות, מהלך נגדי לייצוב מעמדם של המתונים". איזה מהלך? מו"מ? – הם מסרבים. הקפאת בניה בהתנחלויות? – ניסינו. אז מה הוא רוצה? הרי ה"מתונים" הללו, הם המנסים את מהלך הפתרון הכפוי, כדי להשתחרר מהצורך להשלים עם קיומה של ישראל ולסיים את הסכסוך עמה בשלום.

גם בן דרור ימיני מפוכח: "ככל שעובר הזמן, סימני השאלה רק מתרבים. כמה חפים משפע נהרגו במהלך ההתקוממות בלוב? כמה נהרגו על ידי הפצצות מטוסי המערב? כמה חוסלו על ידי כוחות המורדים? עד כמה גדולה השפעתם של אנשי אל-קאעידה שהיו שותפים להתקוממות? בשלב הזה אין תשובות. העניין מעורפל. קדאפי נהרג, אבל המוסר הכפול חי, נושם ובועט, והאביב עדיין מבושש להפציע". סבר פלוצקר, ב"ידיעות אחרונות" התייחס לאידיאולוגיה בשמה פעל קדאפי, "סוציאליזם ערבי", וכתב: "יחד אתו נרצח גם הסמל האחרון של שיטה פוליטית ששלטה בעולם הערבי במשך יותר מחצי מאה: 'סוציאליזם ערבי'. הסוציאליזם הערבי הלהיב בשנות ה-50 של המאה שעברה את דמיונם של ההמונים במדינות ערביות, עם שחרורם מכבלי הקולוניאליזם. הוא הציע מיזוג של לאומיות ערבית צעירה ועוצמתית, עם צורת משטר מודרנית הנשענת על חד-מפלגתיות ועל שליטת המדינה בכלכלה. הסוציאליזם הערבי הבטיח למאמיניו גן-עדן כפול, עלי אדמות ואחרי העליה השמימה. הוא פנה לרגש ולשכל, כשהציג ומימש תכניות פיתוח ומודרניזציה חברתית. אבל כבר בשלהי שנות ה-70, הסתבר שלסוציאליזם הערבי אין תוחלת. האידיאולוגיה החברתית התנדפה ממנו כליל, ונותרה רק תאוות שלטון עירומה של אליטה מפלגתית צבאית צרה, שלא הייתה מוכנה לוותר על הפריבילגיות שלה, ואחזה עד הרגע האחרון בקרנות המזבח. עד שהמזבח נשבר תחת זעם העם". סביר להניח שהדמוקרטיה הערבית תתגלה כדמוקרטיה, כפי שהסוציאליזם הערבי התגלה כסוציאליזם, וינחיל בדיוק אותה אכזבה.

המדויק מכולם הוא המזרחן פרופ' אייל זיסר במאמרו "העולם רצה גופה" ב"ישראל היום": "הלינץ' האכזרי שבוצע בשליט לוב לשעבר מועמד קדאפי לא זעזע איש – לא בלוב עצמה, אך גם לא באירופה ובארה"ב. נהפוך הוא, מכל עבר זרמו ברכות לשליטיה החדשים של המדינה, שהדיחו את קדאפי ותפסו את מקומו, על תחילתו של פרק חדש בתולדותיה של מדינה זו. הנה כי כן, כשמדובר באינטרסים, כמו נפט למשל, נוח להם, למנהיגי העולם, שמישהו מבצע עבורם את המלאכה המלוכלכת, בלא בג"ץ ובלא ארגוני זכויות האדם, ואילו הם נותרים כשידיהם נקיות ... הלינץ' שבוצע אתמול בקדאפי משיב אל קרקע המציאות את מי שקיווה כי לוב תיהפך עד מהרה לדמוקרטיה פורחת. מתברר כי הכנופיות המחזיקות כיום בשלטון בלוב הן בשר מבשרו של קדאפי, בשר מבשרה של חברה מסורתית ואפילו נחשלת. דרכה של לוב ודרכו של המזרח התיכון ליציבות ולדמוקרטיה נותרו, אפוא, ארוכות כשהיו".

בכל העיתונים פורסמו כתבות ביוגרפיות על תולדות חייו של העריץ הלובי, שתיארו את הדיקטטורה האפלה שהשליט, את הרציחות ההמוניות, את הדיכוי הקשה, את רצח האסירים, את תליית מתנגדי המשטר ברחובות עיר וכו', לצד תיאורי ליצנותו ומוזרותו. מה שחסר בכתבות הסיכום הללו, הוא קשר השתיקה של זכויות האדםניקים המקצוענים לנוכח פשעיו. לא הוזכר שלוב של קדאפי הייתה חברה מכובדת, כמו עוד מדינות מסוגה, במועצת זכויות האדם של האו"ם ולוב של קדאפי אף הייתה עד לאחרונה נשיאת המועצה. כן, כן, אותה מועצה שרקמה את עלילת גולדסטון (בסיוע של ארגוני "זכויות אדם" ישראליים), אותה מועצה שגינתה השבוע את ישראל על גירוש המחבלים המשוחררים, אותה מועצה שעיקר עיסוקה הוא התנכלות אובססיבית כלפי הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזה"ת. וכך גם רבים מארגוני "זכויות האדם" במערב, ששליטים כקדאפי הם יקיריהם וישראל היא מושא שנאתם והסתתם. רק בן דרור ימיני הזכיר במאמרו את העובדה שלפני פחות משנה עלה אל קדאפי לרגל ראש ממשלת תורכיה ארדואן כדי לקבל מידיו את הפרס העליון של זכויות האדם (!) ע"ש קדאפי, בזכות המשט ה"הומאניטרי" לעזה. בן דרור ימיני הוא היחיד שהזכיר, שרק אשתקד עלתה אליו לרגל משלחת של ערביי ישראל, בראשות הח"כים הערביים, לחלות פניו ו"להלל, לשבח ולפאר". בן דרור הזכיר ש"בשנים האחרונות היו אלה אוניברסיטאות מובילות בבריטניה שזכו לתרומות של לוב. וזה היה בעיקר בנו של קדאפי, סייף אל אסלאם, שזכה לתואר דוקטור מאוניברסיטה יוקרתית LSE ), בית הספר לכלכלה של לונדון) וגם זיכה את אותו מוסד בתרומה של מיליון וחצי דולר. אלה אותם מוסדות שבהם הפעילות האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית, שוברת מדי פעם שיאים חדשים. אלה היו הגיבורים שלהם. קדאפי ובנו". לא בכדי, כל מי שיצא נגד ישראל, מצא עצמו קרוב לקדאפי ולהיפך. בעיקר ארגוני "זכויות האדם".

רבים מן הכותבים ניסו לשער מה תהיה השפעת האירועים בלוב על ההתקוממות בסוריה. כל הכותבים שותפים להערכה שחיסול קדאפי נותן רוח גבית למורדים באסד. נדב איל, למשל, סיים את מאמרו במשפט "גם לבשאר אל אסד אין לאן לברוח, ואם המהפכה הסורית תנצח, יום ארוך יעבור גם על גופתו שלו". ברוח זו כתבו גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", אבי יששכרוף ב"הארץ" ויוסי ביילין ב"ישראל היום". ביילין כתב ממש בערגה על המוות הצפוי לבשאר אסד, אותו אסד שהוא כל כך השתוקק למסור לידיו ולידי אביו את הגולן. אין לי ספק שמותו של קדאפי הוא זריקת עידוד למורדים בסוריה, אולם מצד שני זהו איתות לאסד שאין לו מה להפסיד ולגרום לו להעצים את הדיכוי והטבח של בני עמו.

את מאמרו "אם אסד חכם, שיברח", מסכם סבר פלוצקר בפסקה, ברוח "קץ ההיסטוריה" של פוקוימה: "בהיות הדמוקרטיה מצבו הטבעי של האדם, אין האדם מוכן בקלות לוותר עליה, במיוחד לאחר שכבר טעם את טעמה. אין סיבה שהבריות בעולם הערבי ינהגו אחרת". הוא צודק. באמת אין סיבה שהם ינהגו אחרת.

אבל הם ינהגו אחרת.

* עם שחרורו של גלעד שליט, מלאים העיתונים בכתבות וראיונות עם האנשים שהובילו את המאבק, וכעת מנסים לקצור את התהילה. בכל העיתונים הופיעו הכתבות הללו, עם יועצת זו או יחצן אחר, המספרים איך הם השפיעו, ואיך הם שינוי את התנהגותם של אביבה ונועם, ואיך הסבירו שיש להפוך את גלעד לסמל וכו' וכו'. ב"ישראל היום", מספר בקצרה יואל מרשק, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, על פועלו. רשימה קצרה מאוד, אך המילה "אני" (או "לי", "ממני", "הייתי", "עשיתי") מופיעה לא פחות מ-23 (!) פעמים, שהרי התנועה הקיבוצית מקדשת, כידוע, את ה"אנחנו". ניתן למצוא שם פנינים כמו "בחבר'ה קוראים לי 'רובין הוד'". ואגב, מי שחושב שאביבה ונועם שליט עזבו את האוהל בירושלים וחזרו לביתם במצפה הילה, פשוט כי בנם חזר מהשבי, אינו אלא טועה. הם חזרו, כי יואל מרשק אמר להם. "מרגע שנודע לי על אישור הממשלה לעסקה, באתי למשפחה ואמרתי: 'נגמר חלקנו, וגם חלקכם. זה הזמן לחזור הביתה'". איזה מזל. אחרת גלעד היה מגיע הביתה ומוצא בית ריק.

רבות מן הכתבות עסקו בבני משפחתו של גלעד שליט, ולא היה בהן הרבה חידוש. הכתבה היחידה שהעבירה מידע, שעד היום לא הובלט, הייתה של נדב שרגאי ב"ישראל היום", אודות אחיו התאום של נועם שליט, יואל, שנרצח בשבי הסורים במלחמת יום הכיפורים. אני הכרתי את הסיפור, מהיכרותי עם אחד הלוחמים שמצא את יואל וחבריו כפותים וירויים בחצר המסגד בחושניה. דומני שסיפור זה מחזק את ההבנה מדוע משפחת שליט, ובעיקר האבא והסבא, יצאו למאבק נחוש כל כך למען שחרור גלעד. עם כל התנגדותי לעסקה, אני סולד מהביקורת המוטחת במשפחה. אותם אני מבין בהחלט, ולבטח אין לשפוט אותם (כוונתי לשיפוט ערכי. במבחן התוצאה, אני סבור שהם עשו טעות נוראה, שהאריכה מאוד את שביו של בנם).

הציבור הישראלי עוסק כל השבוע האחרון בגלעד שליט ובמשפחתו, ובאופן טבעי גדעון לוי עוסק בצד שלו. הוא כותב, כתבה נשפכת מרוב אמפתיה והזדהות, על רוצח אחד ששוחרר בעסקה ועל משפחתו של רוצח אחר שלא שוחרר, מסכן. כמובן שהמילים רוצח, מחבל, טרוריסט וכו' אינן מופיעות בכתבה. לוי מעדיף לתאר אותם כ"אסירים", כלומר מה שרלוונטי אינו החיים שהם קטפו, אלא החופש שנמנע מהם. גדעון לוי מספר על הרוצח ש"הוא מדבר בהתלהבות על שלום בין שתי מדינות ונגד אלימות ושפך דם". ומתאר את שוחר השלום הזה ש"חולם על חממה זעירה בחצר ביתו, 'ארבע על ארבע', ולגדל מלפפונים ועגבניות עם נכדיו". כל כך מר-ג-ששש!

רוב עיתוני השבת עסקו בשחרורו של גלעד שליט, ורבים מן המאמרים הוקדשו לחשבון נפש לאומי. לפתע, העיתונות המגויסת שהשתיקה כל דיון, נזכרה לקיים דיון לאחר מעשה, אולי כאליבי למקרה שהתחזיות הפסימיות אודות תוצאות העסקה תתממשנה, חלילה. אולם למרות האיחור, יש חשיבות רבה בחשבון הנפש הזה.

חלק מהמאמרים והכתבות עסקו במסקנות ועדת שמגר, שהוקמה כדי לגבש מדיניות לטיפול במקרה של חטיפות בעתיד. כך בכתבותיהם של יוסי ורטר ב"הארץ", דן מרגלית ב"ישראל היום" והכתבה המפורטת ביותר היא של אריאלה רינגל הופמן ונחמה דואק ב"ידיעות אחרונות". מסקנות הוועדה, שבראשה עומד נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ולצדו הפילוסוף פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ירון טרם הוגשו ולא פורסמו, כך שלבטח חלק מן הכתוב הוא ספקולציות, אך אפשר בהחלט לשער שהמסקנה המרכזית תהיה שעסקאות מסוג זה שליליות, בעייתיות ומסוכנות ותוצענה דרכים אחרות לגמרי להתמודד עם חטיפות עתידיות (שלנוכח הצלחת חטיפתו של שליט, השבוע, התמריץ לבצע נוספות כמותה, גובר). אפשר להתייחס בציניות לכך שהמסקנות עוכבו עד אחרי שחרור שליט, ולטעון שאף מנהיג לא יעמוד בהן בעתיד, ושבכל מקרה כל ממשלה בעתיד תהיה מחויבת לתקדימים ונקודת הפתיחה תהיה המחיר של עסקת שליט. יש הרבה הגיון בטענה הזאת, ואף על פי כן, אני רואה חשיבות עליונה בכך שלפחות ננסה להתעשת. שנקודת המוצא העתידית לא תראה בכניעה לטרור ערכיות וביטוי לערבות הדדית ורעות, כביכול, אלא שנקודת המוצא הערכית תהיה הפוכה. מתוך נקודת מוצא כזו, ניתן יהיה ביתר הצלחה להתמודד עם האתגר ולעמוד בלחצים.

מרדכי גילת ב"ישראל היום" מצהיר על תמיכתו בעסקה, אך הוא מצטט דברים חשובים ביותר מפיו של פרופ' אריאל מררי מאוניברסיטת ת"א, מומחה לניהול מו"מ עם טרוריסטים, שאמר, בין השאר: "בוא אגיד לך משהו על מספר השנים שגלעד ישב בכלא. אתה יודע למה חמש שנים ולא פחות? כי במקום להוריד פרופיל ולשמור על שקט, עשתה המשפחה גלים ורעש. זו טעות. אילו היה נשמר השקט בתקשורת והממשלה הייתה שומעת את הדרישות של חמאס, היא יכלה לומר להם – אתם מצחיקים אותנו, אין על מה לדבר, אנחנו מוכנים לדבר אתכם על חמישה אסירים, על שבעה, על עשרה מקסימום. הכל היה נראה אחרת ... אילו היה נשמר השקט ואילו אנשי חמאס היו רואים שהתקשורת אינה מתעניינת בשבוי – הם היו מבינים שצריך להוריד את המחיר. למדנו כבר שאין להם מחיר אבסולוטי והם פשוט אומרים: יש לנו ביד חייל אחד, כמה נדרוש תמורתו? כמו שנוכל לקבל... המהומה התקשורתית האריכה את השבי וגם המחיר היה יכול להיות נמוך יותר. אנשי חמאס רואים את התמונות ואת הפגנות התמיכה בשבוי, שומעים את הקולות ואומרים לעצמם: בואו נחכה עוד קצת כדי שהישראלים יתכופפו. זה יקרה להם כי הם חלשים. הם ישחררו עוד ועוד אסירים שפוטים שלנו". אני מסכים עמו לחלוטין.   

גם אלוף (מיל') אלעזר שטרן, בראיון ל"ידיעות אחרונות", סבור שהמסע המתוקשר הביא לכך שהצד השני העלה את מחיר. מה הוא מציע? "לטפל בחוסן של העם ולא באמצעות משרדי פרסום, אלא על ידי מעשים מנהיגותיים. למצב מחד את האתוס הישראלי, שהמדינה תלך עד קצה העולם כדי לחלץ פצוע או חטוף, כפי שנעשה באנטבה, כפי שנעשה במלחמות. סיכנו חיילים כדי להציל חיילים. ... לקחו אתוס ישראלי שאמר: 'נעשה הכל, נלך עד קצה העולם כדי לחלץ חבר פצוע', והמירו אותו באמירה 'נשלם כל מחיר'. המירו את המאמץ האמתי ואת הנכונות להסתכן, בפתיחת בתי הסוהר. ... השתילו לנו וירוס בתודעה, שכאשר מדברים על כך שהמדינה תעשה הכל, זה פתיחת בתי סוהר. זה מסוכן".

כותב בן כספית ב"מעריב": "פעם היינו נורמליים. פעם התווינו את הדרך הנכונה, חינכנו את כל העולם, היינו דוגמה ומופת. היום, כן, היום אנחנו באמת האחרים. היחידים בעולם שמנהלים משא ומתן עם חוטפי חיילינו. ... יכול להיות שאנחנו לא באמת מדינה, אלא קהילה, שטעטל יהודי בגטו, שפרנסיו פורצים בזעקות 'געוואלד' בכל פעם שהפריץ, או סתם בריון שכונתי, חוטף את אחד התושבים? יכול להיות שאנחנו לא יודעים מה זו ריבונות ומה אנחנו אמורים לעשות אתה? יכול להיות שזה פשוט גדול עלינו העניין הזה של מדינה? ... פעם, כשהמדינה הזו הייתה בחיתוליה, היה כאן נרטיב שונה לגמרי. .. אמו של הטייס פיני נחמני, שמטוסו הופל מעל דמשק וישב בכלא הסורי מעל שלוש שנים, כתבה לשר הביטחון דיין מכתב ובו הפצירה בו לבל יסכן שערה משערות ראשו של חייל צה"ל כדי להחזיר את בנה הביתה. נחמני לא ידע על המכתב הזה, אמא שלו לא סיפרה לו, גם אחרי ששב הביתה. רק שנים רבות אח"כ גילה אותו במקרה. נחמני קרא את המכתב של אמא שלו על קברה בלווייתה. זה היה הנרטיב שלנו. על זה גדלנו. על זה חונכנו וחינכנו. חייל פצוע תחת אש בשדה הקרב? עושים הכל על מנת לחלצו. מסתכנים, נהרגים ונפצעים. זוהי אחוות לוחמים. זוהי רוח צה"ל. אבל חייל חטוף על ידי ארגון טרור? ישראל הובילה את הקו העולמי של לא להיכנע לטרור. לא לנהל אתו משא ומתן. ישראל טסה לאנטבה, פרצה לבית הספר במעלות, למלון 'סבוי', למטוס סבנה ולעוד אלף ואחד אתרי טרור ובני ערובה. כך צריך לנהוג. כך העולם נוהג. חוץ מאתנו. ... הרי ברור שהדרך היחידה למנוע חטיפות, היא להפסיק לנהל משא ומתן עם החוטפים. אין דרך אחרת".

בן דרור ימיני מצטט מכתב ששלח לו לוחם בשייטת, ובו כתב, בין השאר: "אם חס ושלום, אגיע למצב שבו ארגון טרור יחטוף אותי, בבקשה מכם: אל תעשו הפגנות, אל תתראיינו, אל תספרו כמה כואב לכם, אל תפיקו פסטיבלים ופסטיגלים בשמי. כל סוחר מתחיל יודע – ככה לא מורידים מחיר. אני לא 'הילד של כולנו'. אני לוחם שנפל בשבי. אל תהפכו אותי לכלי שרת: אני לא רוצה שכל העולם יידע מי אני ומה שמי, בזמן שאף אחד לא זוכר איך קוראים לחייל שנהרג לידי. לא רוצה שהתקשורת תעשה עליי סיבוב, לא רוצה להפוך לקרדום לחפור בו אג'נדות פוליטיות, משחקי כוח ומניפולציות. לא רוצה להיות מדורת השבט ודלת הכניסה לקונסנזוס הישראלי. לא מוכן שהרעיון לשחרורי יהפוך לדוֹגמה שאחריה אסור להרהר. לא רוצה שיסתמו את הפה לכל מי שמעז לחשוב אחרת. לא רוצה שכלי תקשורת ישתמשו בי כדי להעלות רייטינג, לא רוצה שזמרים יוציאו עליי מזמור כדי לשפר את התוצאות שלהם בגוגל. אני לא בקבוק שמפו: אל תעשו לוגו מהתמונה שלי, אל תצרפו את הפרצוף שלי לפרופיל בפייסבוק, אל תסגננו מהצללית שלי סלוגן".  

גם אמיר אורן ב"הארץ" כתב בחריפות נגד העסקה, אך התיעוב והבוז שלו לנתניהו יוצרים את הרושם, שאין הוא מבקר את נתניהו בשל התנגדותו לעסקה, אלא הוא כותב נגד העסקה בשל שנאתו לנתניהו.

יוסי ורטר ב"הארץ" ומזל מועלם ב"מעריב" כותבים על שתיקתה של ציפי לבני בנוגע לעסקה. הם מזכירים את העובדה שציפי לבני התנגדה לעסקת טננבוים, הייתה שותפה להחלטת אולמרט לא להיכנע בנושא עסקת שליט, גיבתה את נתניהו כשהוא סרב להיכנע והביעה חרטה על תמיכתה בעסקת רגב-גולדווסר. מכאן, הם מסיקים שהיא מתנגדת לעסקה. מסתבר, שבסביבתה מספרים שנועם שליט ביקש ממנה לא להתבטא כדי לא לפגוע בעסקה. בעיניי, שתיקתה של לבני היא ביטוי לחוסר מנהיגות. אם היא תומכת בעסקה, עליה לנהוג כראש אופוזיציה קונסטרוקטיבית ולגבות את הממשלה והעומד בראשה. אם היא מתנגדת, ודאי וודאי שכראש האופוזיציה עליה להציב עמדה מנוגדת להחלטת הממשלה, להציב אלטרנטיבה. שתיקתה, היא בריחה וחוסר רצון להביע עמדה המנוגדת לדעת הקהל. ממנהיגה ניתן לצפות להתנהגות אחרת.

* ב"מעריב" מופיעה כתבה על שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שסיים את תפקידו. לוי הוא שופט בעל אומץ ויושרה ציבוריים, שאינו מהסס להיות בעמדת מיעוט ובעמדת יחיד. ממה שאני למד מפסיקותיו, אני מתרשם שאני קרוב לעמדותיו: גישה ניצית בענייני חוץ וביטחון, גישה ליבראלית הומאנית לפרט, גישה שמאלית בענייני חברה ועוד. אלא שלוי הוא השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט העליון, יותר מאהרון ברק. איני חושב שתפקידו של שופט לפסוק על פי עמדותיו הפוליטיות, אלא על פי החוק, ושאל לו לפסוק בסוגיות פוליטיות, בטח לא מדיניות. המקרה הבולט ביותר, היה עמדת המיעוט שלו נגד אישור ההתנתקות. הוא נימק את הצבעתו בנימוקים אידיאולוגיים מובהקים. אף שגם אני התנגדתי להתנתקות, אני רואה בגישתו גישה בלתי סבירה. איני מוכן לקבל שהחלטה מדינית אודות גבולות המדינה שנקבעה בידי הממשלה ואושרה בידי הכנסת, תבוטל בידי בית משפט שאיש לא בחר בו. אגב, זו עמדתי גם כלפי הכרעת הרוב, שדחתה את העתירה. ברגע שבית המשפט לא דחה את העתירה על הסף, כלומר הסכים לקיים עליה דיון, הוא לקח על עצמו סמכות בלתי מידתית ובלתי סבירה, לפסוק האם ההחלטה מוצדקת או לא.  

* צל"ש השבוע, למאמרו ב"הארץ" של הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, "כשהחילונים ירקדו עם התורה". הוא מביע תקווה וציפיה ליום שבו, כפי שתיקון ליל שבועות הפך מוקד משיכה ועניין להמוני חילונים, כך יהיה גם עם שמחת תורה. תיקון ליל שבועות נוגע בצד האינטלקטואלי של היהדות, אולם אין בכך די, יש מקום לחיבור ליהדות גם מן הצד הרגשי והמעשי. "כשם ש'תיקון ליל שבועות' נהפך למושג שאינו מאיים על החילוני הישראלי, בשל לבושו החדש, כך חייבת תנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית להפקיד את ספר התורה, במובנה הממשי והפיסי, בידי הישראלי החילוני. התורה תהיה אותה תורה, אבל המעיל העוטף אותה יהיה חדש, כזה ההולם את הערכים של הציבור הישראלי הלא אורתודוכסי. גברים ונשים ירקדו עם התורה, לא מתוך צייתנות גרידא למילותיה העתיקות, אלא מתוך הכרה רגשית ושכלתנית כאחד במקומה המרכזי והמכונן בתרבות ובמסורת של עמנו ותחושה עמוקה של אהבה וקירבה, המולידה את הזכות לדרוש, לפרש ולחדש". מסכים לחלוטין. מזה למעלה מעשור אני עורך ומוביל תיקוני ליל שבועות, ומעולם לא הובלתי פעילות כלשהי בשמחת תורה, מתוך הנחה שלא יהיה לי עם מי. אני מסכים עם הרב קריב, שיש להעז ולקפוץ גם למים האלה.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "דפני ליף עדיין חיה".