16 שנים אחרי רצח רבין ניתן לומר שהניסיון ליצור ביום השנה להירצחו יום זיכרון ממלכתי משמעותי, נחל כישלון חרוץ. מעט מאד אנשים משתתפים באירועים, מרבית האירועים שמתקיימים תפלים וכך גם חלק ניכר מן התכניות בתקשורת. רק במערכת החינוך יש ביטוי ליום זה, אך ספק עד כמה הביטוי הוא משמעותי, המטביע חותם של ממש בתודעת התלמידים. זהו כישלון של החברה הישראלית, שלא השכילה למנף את השבר הלאומי הזה - רצח פוליטי של ראש ממשלה, ליום התייחדות אחד בשנה, שהוא חלק משמעותי ומהותי בלוח השנה העברי.
כישלון זה בולט, דווקא לנוכח העובדה שעם ישראל הוא בעל מורשת זיכרון וכישרון לזיכרון. הרי עד היום יהודים רבים בכל העולם צמים בג' בתשרי, לזכרו של גדליהו בן אחיקם, שנרצח לאחר חורבן הבית הראשון. גדליהו היה מושל על שארית הפליטה בא"י לאחר גלות בבל, שמונה בידי הצורר הבבלי שהחריב את בית המקדש והגלה את מרבית היישוב. ואף על פי כן, העובדה שמנהיג יהודי נרצח בידי יהודי, נראה לחכמים חמור דיו בכדי לקבוע יום צום לדורות.
יצחק רבין, להבדיל מגדליהו בן אחיקם, הוא מנהיג ישראלי, ציוני, פטריוט, שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות לתפקידו. מדובר באדם שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל ולביטחונה, מפקדו העליון של צה"ל בניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, אדם שהוביל מדיניות שנויה במחלוקת, אך ללא ספק מתוך אמונה שהוא עושה את הטוב למדינת ישראל. אם על גדליהו בן אחיקם נקבע צום לדורות, קל וחומר שראוי היה לקבוע יום תענית ביום השנה לזכרו של יצחק רבין. והנה, יום הזיכרון הממלכתי נכשל.
למה זה קרה?
רצח רבין הכה את החברה הישראלית מכה קשה ונוראה. הזעם, הזעזוע והאבל העמוק, היו משותפים לכל עם ישראל, זולת שולי שוליהם של השוליים המטורפים ביותר של הימין הקיצוני. גם אנשים שהתנגדו בכל לבם לדרכו של רבין, חשו שהכדורים שנורו לעבר רבין כוונו גם אליהם, בהיותם אזרחי הדמוקרטיה הישראלית.
האבל הלאומי האוטנטי הזה, היה על עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של המדינה נרצח בידי מתנקש יהודי. מן הראוי היה למנף את האבל הזה לאחדות לאומית סביב ביעור כל שריד של אלימות פוליטית בישראל, לאחדות לאומית סביב עקרונות הדמוקרטיה, חינוך לדמוקרטיה וסובלנות.
במקום לעצב אחדות כזו, מונף האסון לצרכים פוליטיים צרים והוטל דופי בכל מי שהתנגד לדרכו של רבין ונאבק באופן דמוקרטי נגדה. המסר לא היה שהשבר הגדול הוא עצם העובדה שראש ממשלה נרצח, אלא ש"ראש הממשלה שלנו" נרצח "בידיהם". היה זה מסר הרה אסון, ההפך הגמור מזה שראוי היה להישמע. המסר הזה אפילו אומץ בחוק כאשר הוחלט לחנך על "מורשת רבין". יש לציין שתחת הכותרת הזאת יש המציירים את רבין כאיש שמאל קיצוני, מה שרבין לא היה מעולם ומנסים לחנך באופן ממלכתי, בשם "מורשת רבין", לדרך שמעולם לא הייתה דרכו. מי זוכר למשל שראש הממשלה יצחק רבין שנתיים לפני הירצחו הודיע שיחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כי הוא מסרב ללחוץ את ידו של ישעיהו לייבוביץ', בשל תמיכתו המוצהרת בסרבנות? האם זו אינה "מורשת רבין"?
הניסיון לכפות באופן ממלכתי תמיכה במורשת אוסלו והאופן הבוטה שבו נעשה הניסיון הזה, גרם לניכור בקרב מחצית העם לפחות, כלפי יום הזיכרון. אין ולא יכול להיות יום ממלכתי אמתי, כאשר חצי מהעם חש כי יום זה מכוון כנגדו. מעבר לכך, הזהות בין יום הזיכרון לרבין להזדהות עם אוסלו פגעה אנושות ביכולת לקיים את היום הזה.
האם העניין אבוד? האם אין סיכוי לעצב מחדש את יום הזיכרון הממלכתי?
לדעתי, חשיבותו הרבה של היום הזה מחייבת מאמץ לאומי לשקם אותו. אולם יש לעשות זאת אחרת לגמרי. לא "יום רבין" אלא "יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין". לא יום של פולחן אישיות, אלא יום לזכר הרצח. אין לנו ימי זיכרון ממלכתיים לבן גוריון, בגין או חיים ויצמן. אילו רבין היה נפטר באופן טבעי, לא היה יום לזכרו. יום הזיכרון הוא תוצאה של הרצח הפוליטי, ולכן יש להתמקד באמירה - לעולם לא עוד! לעולם לא ירים קין יד על אחיו!
יש להפוך את היום הזה ליום של חשבון נפש לאומי, העוסק בעיצוב הדמוקרטיה והאחדות הלאומית. קשה להתמודד עם האדישות הכללית מיום השנה לרצח רבין, אך אסור להרים ידיים. זו חובה לאומית.
* "מידע 8", פלאייר של "אם תרצו" בקמפוסים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
