הבלוג של אורי הייטנר

גזר דינה של ענת קם, שנשלחה לארבע שנים וחצי מאחורי סורג ובריח, עורר מחדש את הדיון הציבורי על מעשיה. היו שחלקו על הכרעת הדין, וראו בה הטיה קיצונית לצד הביטחון, במתח בין שיקולי הביטחון לבין ערכי הדמוקרטיה וחופש העיתונות.

טענתם היא, שהעיתונות החופשית הינה נשמת אפה של הדמוקרטיה והעיתונות אינה יכולה לפעול ללא הדלפות. אי אפשר לחשוף שחיתויות ועוולות, בלי שיהיו בתוך המערכת מי שייקחו סיכון ויוציאו לאור את מה שהממסד מסתיר במחשכים, באמצעות הדלפה לתקשורת. ואף אם הם עברו עבירה – זו עבירה טכנית, פרוצדורלית, אולם תרומתם לחברה משמעותית לאין ערוך מהנזק שבעבירה.

אני מסכים עם כל הטענות הללו, אולם הן לחלוטין אינן רלוונטיות לפרשת ענת קם. ענת קם אינה "גרון עמוק" – אותו מקור בצמרת ממשל ניכסון שהדליף ל"וושינגטון פוסט" את פרשת ווטרגייט, ומילא בכך שליחות אזרחית חשובה. כאן המקרה אחר לגמרי.

הנאמנות הנדרשת מחייל לצה"ל, שונה מכל נאמנות של עובד למקום עבודתו. שבועת האמונים של כל חייל, כוללת נכונות למסור את נפשו במסגרת השירות. עובדה זו, הנובעת מהמשמעות של צה"ל להגנה על קיום המדינה, מחייבת את המדינה להתגונן בפני חייל המועל באמון שניתן לו, בהיחשפותו לסודות צבאיים, כאשר הוא מדליף את הסודות הללו. ואף על פי כן, אין לי ספק, שאילו במהלך שירותה נחשפה ענת קם למעשה שחיתות, לעבירה על החוק, לפקודה בלתי חוקית והייתה מדליפה חומר ספציפי אודות המעשה, עונשה היה אחר לגמרי, אם בכלל. במקרה כזה, גם אילו הייתה נענשת, היה זה מחיר שראוי לשלם אותו למען התרומה האזרחית שבחשיפה.

לא זה המקרה של ענת קם. צה"ל נתן אמון רב בענת קם, העניק לה אחריות עצומה והפקיד בידיה גישה כמעט בלתי מוגבלת לחומר מסווג, באחת הלשכות הרגישות ביותר בצבא. ענת קם מעלה באמון, וגנבה את החומר שהופקד בידה, כולל חומר סודי ביותר, כולל חומר מבצעי רגיש ביותר, כולל תכניות מבצעיות של צה"ל, ומסרה אותם לעיתונאי, שיעשה בו ככל העולה על רוחו. זהו פשע חמור ביותר, פגיעה מכוונת בביטחון המדינה, מעילה קשה באמון, והעונש שקיבלה משקף בהחלט את חומרת העבירה.

בית המשפט קבע שענת קם עשתה את המעשה מטעמים אידיאולוגיים, בניגוד לטענתה במשפט. אם אכן המניעים אידיאולוגיים, כלומר הפגיעה בביטחון המדינה היא כוונת המעשה, הדבר חמור שבעתיים. אבל גם אם נקבל את גרסתה שלא היה מניע אידיאולוגי, גם אז היא ראויה לעונש שקיבלה, כיוון שהעבירה חמורה כשלעצמה, ללא קשר למניעיה.

אני מבחין בין ענת קם, לבין העיתונאי אורי בלאו, שקיבל את החומר. היועץ המשפטי לממשלה טרם החליט האם להגיש נגדו כתב אישום. למיטב הכרתי, אין להעמיד את בלאו לדין, והעמדתו לדין עלולה להפר את האיזון בין שיקולי הביטחון לבין חופש העיתונות. אורי בלאו לא פעל כחייל, לא גנב מצה"ל ולא מעל באמון המדינה. הוא עיתונאי, והאינסטינקט הטבעי של עיתונאי הוא לקבל חומר המודלף לו. אני סבור שבלאו ראוי לגינוי על דברים שעשה ואולי להעמדה בפני בית דין לאתיקה עיתונאית, אך לא לדין פלילי.

על מה ראוי בלאו לגינוי? ראשית, על כך שהסכים לקבל את החומר. עם כל ההבנה לאינסטינקט העיתונאי, במקרה הזה אין המדובר בקבלת מסמך שהודלף לו לצורך חשיפה מיוחדת, אלא בגישה פרוצה לסודות המדינה. מן הראוי היה שיגבר על יצרו ויסרב לקבל את החומר. אילו אני במקומו, הייתי כותב תחקיר על מחדלי אבטחת המידע בצה"ל; על הפירצה שקרצה לגנבת. הוא לא נהג כך, אלא לקחת את כל החומר, בתקווה למצוא משהו מרשיע.

שנית, על כך שמשלא מצא חומר מרשיע, הוא עיוות את הכתוב במסמכים שבידו, כדי להעליל על צה"ל שהפר את פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכולים הממוקדים, ב"תחקיר" שקרי שבדה.

אני סבור שהתמודדות עם כתבות שקריות ועם הפרת האתיקה העיתונאית אינה צריכה להיות במישור הפלילי.

אולם העבירות של ענת קם אינן אתיות. אלו עבירות פליליות קשות וחמורות. ענת קם היא פושעת, והמקום הראוי לה הוא בית הסוהר.

                                                                                                                                                                                                                        * BSH