הבלוג של אורי הייטנר

בפרשת השבוע, פרשת "לך לך", אנו קוראים על ברית בין הבתרים. בברית זו תיאר הקב"ה באוזניו של אברהם את תכנית המתאר שלו לבניית עם ישראל. "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ... וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. ...  וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, יג-יז). העבדות הקשה והנוראה במצרים והיציאה מעבדות לחירות, אם כן, הנן חלק מתכנית אלוהית מובנית מראש.

כל העמים נוהגים לספר את סיפור ראשיתם בעלילות גבורה ושאר קרבות. והנה, העם היהודי מתאר את ראשיתו בשפל עמוק של עבדות ארוכה. למה? ולמה הסיפור מתאר את העבדות כמתוכננת ומובנית מראש, לא כתאונה, לא כפרץ של שנאה ואדנות מצד הנוגש המצרי?

התשובה לשאלה זו מופיעה פעמים אינספור לאורך התורה, באמירות כמו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". כלומר, העבדות במצרים נועדה מראש להיות החוויה המכוננת והמעצבת של עם ישראל, כדי לחנך אותו לשנאת העבדות ואהבת החירות, הצדק והערבות ההדדית. סיפור היווצרותו של עם ישראל נועד לחנך אותו לצדק חברתי וערבות הדדית בתוכו ולהיותו מופת שיישא בעולם כולו את הבשורה הזאת. הבשורה הזאת באה לידי ביטוי באתוס הענק של יציאת מצרים – היציאה מעבדות לחירות, בחקיקה הסוציאלית המתקדמת של התורה – ובראשה השבת, השמיטה והיובל ובחזון הצדק והחירות של נביאי ישראל.

בהכרזת העצמאות נטלנו על עצמנו מחויבות גדולה: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". האם זו סתם יומרה, או שהכרזת העצמאות היא מפת הדרכים לבניינה של מדינת ישראל?

תחת היותה מדינת מופת של צדק חברתי וערבות הדדית, מדינת ישראל הייתה לאחת האחרונות בעולם החופשי, בפרמטרים שונים, כמו בפערים הסוציואקונומיים בתוכה ובפרט בפערי השכר. והחרפה הגדולה מכל – מדינת העם היהודי, העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות, היא המובילה בהעסקת עובדי קבלן, ומשאירה הרבה מאחוריה את מדינות אירופה.

עובדי הקבלן וחברות כו"א אינם עבדים במובן השלם של המושג, כלומר רכוש לכל דבר של אדוניו. אולם הם התופעה הקרובה ביותר בימינו לעבדות, בעולם החופשי. מדובר בעובדים בשכר רעב (בממוצע, עובד קבלן משתכר 60% משכר עובד מסודר בתפקיד מקביל) והחמור מכל – מדובר בעובדים כמעט נטולי זכויות סוציאליות. על החברה הישראלית לגול את החרפה הזאת מתוכה.

כאשר אנו חוגגים את הפסח, איננו עושים זאת רק כדי להשתבח בטעמו המשובח של הגפילטע-פיש ולבטח לא למען בולמוס הקניות המטורף בשבועות שלקראת החג, אלא כדי לזכור שעבדים היינו בארץ מצרים ושתעודתנו היא ללחום בעבדות.

מאבק בתופעת עובדי הקבלן, הוא מאבק על דמותה וצביונה של החברה הישראלית. ההסתדרות, שהיא אחת הראשונות להכניס לחיינו את מארת עובדי הקבלן, חזרה בתשובה וכעת היא מובילה את המאבק הצודק הזה, שיגיע לשיאו בשביתה הכללית הצפויה השבוע.

אינני חסיד גדול של שביתות, בעיקר בשירות הציבורי. ערך העבודה וערך השירות המגיע לציבור, נשחקים באצבע הקלה מדי על הדק השביתה. זכות השביתה היא זכות קדושה, אך האחריות מחייבת שימוש מושכל בשביתה, כנשק יום הדין שמשתמשים בו רק כאמצעי אחרון. במיוחד אני סולד משביתות של האיגודים החזקים ביותר, המשתמשים לעתים מזומנות מידי בשלטרים הלאומיים עליהם הם שולטים, ללא רסן ובחוסר אחריות. אולם אין צודקת יותר מן השביתה הכללית הזאת. אין יהודית יותר מהשביתה הזאת. השביתה הזו מבטאת את הערך היהודי של הערבות ההדדית, כאשר העובדים המסודרים והחזקים שובתים למען העובדים החלשים והמדוכאים ביותר.

                                                                                                                                                                                                        * "ישראל היום"