הבלוג של אורי הייטנר

* בקריקטורה שהתפרסמה ב"הארץ" ביום ה' האחרון, נראה צביקה הדר ולצדו אחמדיניג'אד בוקעים מן הטלוויזיה והצופים מתבקשים להצביע בסמסים בעד או נגד תקיפת איראן. קריקטורה מבריקה זו הצביעה על האופי הפרטאצ'י של הוויכוח הפומבי, כאשר אין בידי הציבור הנתונים המקצועיים והמבצעיים לגיבוש עמדה בנושא. והנה, הכותרת הראשית של "הארץ" באותו יום מביאה ... סקר דעת הקהל של העיתון בנדון. בעיתון ערב שבת שב העיתון ומציג את נתוני הסקר.

על פי הנתונים, 41% מן הציבור תומכים בתקיפה, 39% מתנגדים ו-20% אינם יודעים. ניסיתי למקם את עצמי בסקר וקצת התקשיתי. עקרונית, אני מצדד בדוקטרינת בגין על פיה על ישראל לעשות הכל כדי למנוע התחמשות מדינת אויב בנשק השמדה המוני. זאת, בראש ובראשונה כדי למנוע שימוש בו להשמדה המונית בקרב אזרחי ישראל, אך גם כדי למנוע שיתוקה של המדינה ושיתוקו של המזרח התיכון, שיהפכו בני ערובה בידי הנהגתה המטורפת של איראן כשבידיה נשק כזה, גם בלי שיהיה בו שימוש בפועל. אם כן, אני שייך ל-41% התומכים. מצד שני, אני סבור שתקיפה ישראלית צריכה להיות המוצא האחרון, ורק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות – הדיפלומטיות והכלכליות. ובאשר למתקפה – מוטב שלא תעשה בידי ישראל אלא בידי ארה"ב ונאט"ו. אם כן, אולי אני שייך דווקא ל-39% המתנגדים? אולם אף שתקיפה היא המוצא האחרון, אני סבור שאם נגיע למוצא הזה, אין לאף ממשלה ישראלית סמכות מוסרית לא לתקוף ולאפשר נשק גרעיני בידי איראן. אז אני שייך ל-41%. אולם כדי שאתמוך בתקיפה, עליי לדעת שמבחינה מודיעינית ומבצעית סיכויי ההצלחה אכן גדולים, בעיקר לנוכח המחיר הכבד שישראל עלולה לשלם בעקבותיה. ואין לי המידע בנדון. אם כן, אני בעצם שייך ל-20% שאינם יודעים. אבל אני רואה כהכרחי את הדימוי המרתיע, על פיו ישראל צפויה לתקוף וסבור שיש חשיבות רבה בכך שהעולם בכלל ואיראן בפרט יחשבו שהתקיפה מאוד על הפרק ושדעת הקהל הישראלית תומכת בה. אז שוב, אני שייך ל-41% התומכים. מבולבלים? גם אנחנו.

האמת היא, שמאחר ואין בידי האזרח המידע המקצועי הרלוונטי, אין משמעות לדעת הקהל בכל הנוגע לאופציה ההתקפית. אולם חשוב, שתהיה תמיכה עקרונית בפעולה, אם לא יהיה מוצא אחר ואם היא אפשרית ומעשית מבחינה מבצעית. ולכן, השאלה היותר משמעותית היא "האם אתה סומך על נתניהו וברק בסוגיה האיראנית"? בתשובה לשאלה זו 52% השיבו בחיוב, 37% בשלילה ו-11% - לא יודע. רוב מוחלט של הציבור, למעלה מ-50%, מאמינים בשיקול דעתם. הפער בין הסומכים עליהם לאלה שאינם סומכים עליהם גדול למדיי. עובדה זו בולטת מאוד לנוכח מסע הדה-לגיטימציה נגדם בכלל, ובסוגיה האיראנית בפרט. ובכל זאת, הרוב התומך בהם קטן מדי; אין זה הקונסנזוס הראוי לקראת אפשרות של תקיפה, עם כל המשמעויות הצפויות לצעד כזה.

אילו נשאלתי בסקר, הייתי שייך ל-52% הסומכים על שיקול דעתם. נכון, אני מרבה לצאת נגדם ולתקוף אותם ולבטא חוסר אמון בשיקול דעתם, בעיקר בשיקול דעתו של ברק. אבל בנושא האיראני אני בהחלט סומך עליהם. אין לי ספק שמדובר בצמד שקול, מתון מבחינה צבאית ורחוק מאוד מהרפתקנות. יש לי ספק אם יתקפו בלית ברירה, אך אני משוכנע לחלוטין שהם לא יתקפו כל עוד יש ברירה אחרת. איני זוכר עוד הנהגה כה מתונה והססנית מבחינה צבאית כמו הצמד הזה. לא תמיד אני אוהב את זה. אבל היתרון במתינות הזאת, הוא שאם וכאשר הם יחליטו על פעולה, אהיה בטוח שהם עשו זאת כשלא נותרה כל ברירה אחרת. בוודאי ובוודאי כאשר מדובר בנושא האיראני. ביטוי לאורח פעילותם, הוא ההבלגה על מתקפת הטילים הבלתי נפסקת מעזה לעבר אזרחי ישראל. אם נשווה את ממשלות נתניהו וברק לממשלות אחרות, נראה שאין הנהגה מבליגה יותר. ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", ביצעו סיכולים ממוקדים רבים וגירשו מן הארץ מאות מחבלי חמאס. ממשלות נתניהו וברק שבאו אחריהן נמנעו מצעדים כאלה. בתקופת נתניהו היה ניסיון החיסול הכושל של משעל ובעקבותיו נתניהו מיהר לשחרר את השייך יאסין כדי למנוע משבר עם ירדן. כשפרצו מהומות מנהרת הכותל, נתניהו רץ כמוכה אמוק להיפגש עם ערפאת, לקרוא לו "ידידי" ולמסור לו את חברון, ובלבד שהמהומות תפסקנה ולא תהפוכנה לאינתיפאדה. ברק הבליג על חטיפת החיילים בהר דב אחרי הנסיגה מלבנון והגיב באיפוק והבלגה על מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה "האינתיפאדה השניה". ממשלת שרון, אחריו, הסלימה את התגובות וביצעה את מבצע "חומת מגן" וחיסלה את צמרת חמאס.

הממשלה האקטיביסטית ביותר מבחינה צבאית הייתה ממשלת אולמרט. אולמרט הוא ראש הממשלה היוני ביותר שאי פעם היה בישראל. הוא עקף בגדול את מרצ, וניסה בכל מאודו ליישם את האידיאולוגיה של חד"ש ואורי אבנרי, כפי שתיארה רק לאחרונה קונדוליזה רייס בספרה החדש. אולמרט הדהים את האמריקאים בהרפתקנותו המדינית המטורפת, ומזלה של ישראל הוא שהקב"ה חיזק את לב פרעה ואבו מאזן סירב להצעתו של אולמרט. אולם מבחינה צבאית, לא היה אקטיביסט מאולמרט, שהוציא את צה"ל למלחמת לבנון השניה (שאמנם נוהלה באופן כושל הן בידי ההנהגה המדינית והן בידי ההנהגה הצבאית, אך הייתה הכרחית וצודקת מאין כמותה), למבצע "עופרת יצוקה" ולתקיפת הכור הסורי ("על פי מקורות זרים", כמובן). אמנם שני המבצעים האחרונים היו כאשר ברק כיהן כשר הביטחון, אך ככל הידוע, הוא היה הגורם הממתן וההססן, הוא ניסה לעצור את "עופרת יצוקה" מיד בראשיתו והוא שכפה על אולמרט את הפסקתו, בטרם השיג את כל יעדיו. ממשלת נתניהו ברק מאופיינת בעיקר בהבלגתה על הטרור הפלשתינאי מעזה.

לכן, אין לי כל ספק, שתיאורם של נתניהו וברק כהרפתקנים קלי דעת המחפשים ריגוש מצ'ואיסטי באיזו מלחמה נחמדה עם איראן, הוא תעמולה כוזבת ועוינת, שאין בינה לבין המציאות ולא כלום. אין לי ספק, שאם הם יחליטו על תקיפת איראן, הם יעשו זאת רק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות, כאשר לא תהיה עוד כל ברירה אחרת, וכאשר הערכת ההצלחה של הפעולה תהיה כמעט ודאית.

העובדה שזאת עמדת רוב הציבור חרף תעמולת הכזב, מעידה בעיקר על מידת האמון של הציבור בתקשורת. מסתבר ששטיפת המוח לא כל כך עובדת. הטרנד התקשורתי בשבוע האחרון הוא הדרישה ל"דיון ציבורי פתוח והוגן". הבה נבחן את הדיון הציבורי החופשי, על פי שלושת העיתונים שהיו בידיי בסוף השבוע, "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". ב"הארץ" כתבו נגד התקיפה יואל מרקוס, נחמיה שטרסלר, יוסי שריד, אבנר כהן ועמוס הראל. ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע כתב נגד התקיפה. ב"מעריב" בן כספית כתב נגד התקיפה. ומי כתב בעד התקיפה? ב"הארץ" ????? ב"ידיעות אחרונות"?????? ב"מעריב"  ?????? אכן, דיון ציבורי חופשי למופת. כמו הדיון הציבורי על עסקת שליט לפני ביצועה (רק אחרי ביצועה, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, החל הדיון הציבורי).

אולם אין זה רק העניין הכמותי – כמה כותבים נגד ללא קול בעד. הבעיה העיקרית היא שהשוללים, שאינם רומזים אפילו איך לדעתם ניתן וראוי להתמודד עם האיום הגרעיני האיראני, מייצרים דה-לגיטימציה לתקיפה ובעיקר לשיקול דעתם של נתניהו וברק. השניים מוצגים כהרפתקנים מטורפים המשחקים באש, שיש למנוע מהם את האפשרות לממש את חלומם הרטוב – תקיפה באיראן. אין גם כל הסבר מדוע התקיפה אינה ראויה. שלילת התקיפה מוצגת כאקסיומה שאינה זקוקה להסבר וגישה אחרת אינה אלא טירוף של צמד תאבי ההדק. יואל מרקוס, כמיטב המסורת הסובייטית, מכנה אותם "משוגעים" ואת אפשרות התקיפה "טירוף". הוא ציטט את פואד בן אליעזר שהוא "מזיע בלילות" ואת אלי ישי ש"קשה לו לישון". את דן מרידור הוא מצטט כמי שמתאר את התקיפה כ"פנטזיה מקאברית". לסיכום דבריו מכנה את מרקוס את האופציה הצבאית כ"חוסר אחריות קטלני" ובקריאה "משוגעים, רדו מהגג". שטרסלר התמקד ב"חוסר האחריות" של ברק. יוסי שריד, במאמרו "תנו לצמד לנצח" מכנה אותם "שוטים" ומתחנן "הפעם זה רציני מכדי לסמוך על השוטים לבדם". זה רק מקבץ קטן של ציטוטים, המעיד על הכלל. והכלל הוא, שמתנהלת כאן מערכה של דה-לגיטימציה לשיקול דעתם של נתניהו וברק, כדי למנוע מהם את חופש הפעולה לקבל החלטה על פעולה נגד הגרעין האיראני, מצד אנשים שנמנעים מכל הסבר מדוע הם שוללים את התקיפה, אינם מציגים כל חלופה לתקיפה ובעיקר - אינם מתמודדים בכל דרך עם המשמעות של גרעין בידי משטר האייאטולות באיראן. מדובר בקמפיין מתוזמר היטב, המתנבא בשפה אחת ובדברים אחדים. וכאן אני מאמץ את ההגדרה הקולעת של פרופ' ליבוביץ' לפסוק (אודות מגדל בבל) "שפה אחת ודברים אחדים". הוא הגדיר זאת במילה אחת – טוטליטאריות.

על פי ההדלפות חסרות האחריות, סומן בני בגין כמתנגד עקבי וחד משמעי למתקפה על איראן. לכן, טוב שדווקא הוא עמד בראש המערכה נגד מתקפת הפטפטת והדה-לגיטימציה. ועל כך קטל אותו בבוז ובמילים בוטות בן כספית. "קצת עצוב להביט בימים האלה על בני בגין. מי שהיה פעם איש עקרונות, הפך לדובר הלא רשמי של נתניהו". שמתם לב? "פעם" בני בגין היה איש עקרונות. וכאשר בגין יצא חוצץ נגד חוסר האחריות שבפטפטת, ובעיקר כאשר היא באה מצד מי שמחויבים לנצור בלבם את המידע שרכשו בהיותם בתפקיד במערכת הביטחון, אין הוא אומר זאת כ"איש עקרונות", אלא בסך הכל כ"דובר" של נתניהו. כלומר, בגין הוא "דובר" של אחד מצמד הפירומנים המחפשים תבערה באיראן. כספית מגנה את בגין על ש"התגולל על מאיר דגן כאילו היה בוגד. דגן עשה בחודש אחד בחייו למען ביטחון המדינה יותר מאשר בגין היה עושה בשלושה מחזורי חיים. דגן היה ראש המוסד הטוב ביותר, במשך תקופה ארוכה, היה אלוף בצה"ל, לוחם שנות דור בטרור". אכן, דגן הוא כזה. אז מה? בשל כך הוא חסין מביקורת לכל חייו? אולם כאשר את דברי הקילוס הללו משמיע בן כספית, כדאי להיזכר איך כספית רדף בעקביות את דגן בשנותיו הראשונות כראש המוסד והציג אותו כהרפתקן קל דעת. וזאת למה? בשל התנגדותו של דגן למו"מ עם בשאר אסד (עוד בטרם החל לטבוח בבני עמו), על נסיגה מהגולן. מאחר שמפעל חייו העיתונאי של כספית הוא בעיקר דחיפת פרוייקט מסירת הגולן לסורים, הוא סימן את דגן כמכשול וממש רדף אותו. ביצירתיותו העיתונאית, הוא אף סיפר פעם שאריק שרון מאס בדגן וכבר החליט לפטר אותו מתפקידו...

כן, אין המדובר בדיון חופשי, אלא בשטיפת מוח טוטאליטרית, בדה-לגיטימציה להנהגה הנבחרת ובהגחכת הדעה האחרת. מה שלא מפריע ליוסי שריד להתבכיין: "אם בעבר השקיטו אותנו כי יורים, כעת משתיקים אותנו כי עומדים לשחרר את הנצרה; תנו לנתניהו ולברק לנצח". משתיקים אותו, את יוסי שריד. נו, נו...

בעיניי, המסר החשוב ביותר השבת בנושא האיראני, היה בכותרת של "הארץ": "אובמה וסרקוזי: להפעיל לחץ חסר תקדים על איראן". אמירה זו מצטרפת לידיעות על ההכנות בבריטניה לתקיפה באיראן. יתכן שהידיעות על אפשרות תקיפה ישראלית מדרבנות את העולם לעמדה תקיפה כלפי איראן. יתכן שהידיעות הללו, הן שתייתרנה בסופו של דבר את התקיפה. ויתכן שמי שעומד מאחורי ההדלפות הם דווקא אלה שיוצאים נגדן, כדי להשיג את ההישג הזה, ב"הפוך על הפוך". ואולי דווקא אלה שעושים את מסע הדה-לגיטימציה משרתים את מטרתם האמתית של מושאי ההסתה שלהם. מצד שני, יתכן שהתגובה הבינלאומית הזאת היא בעיקר ספין כדי להרדים את ישראל.

* נחום ברנע משבח את נתניהו וברק על טיפולם המוצלח בפרשת היחסים עם מצרים. הוא מצטט דיפלומטים זרים המעתירים על השניים שבחים, ברשימה תחת הכותרת "הצלחה ישראלית". ברנע משתומם מדוע הם לא נהגו כך גם במשבר עם תורכיה, ומביע תקווה שיאמצו את המודל המצרי כדי להפשיר את היחסים עם תורכיה. המודל הוא התנצלות. ישראל התנצלה על מותם של חיילים מצרים בפיגוע בדרך לאילת, ועליה להתנצל על ההרוגים במשט מרמרה. ניתן לחשוב, שהתנצלות היא שיטה מדינית ודיפלומטית נכונה שיש לנקוט בה כדי לפתור משברים. כשישראל נקטה בה היא הצליחה וכשלא נקטה בה היא כשלה. האמת היא, שמדובר בשני מקרים שונים. בפיגוע ליד אילת, ישראל הותקפה בידי מחבלים פלשתינאים ובהשיבה אש למקורות הירי נהרגו חיילים מצריים. ישראל לא הביעה חרטה על עצם הירי, אלא צער על מות החיילים המצרים. כך ראוי היה שתנהג. הרי הפיגוע לא היה תוקפנות מצרית נגד ישראל, אף שיצא מתחום מצרים.

מקרה המשט אחר לגמרי. המשט היה מעשה תוקפני של תורכיה נגד ישראל. הירי של חיילי צה"ל היה מעשה של הגנה עצמית כדי למנוע לינץ' מצד התוקפים. התורכים שנהרגו, הם הם התוקפנים, שנהרגו בפעולה הגנתית מובהקת. לכן, על תורכיה להתנצל בפני ישראל, ולא להיפך. התנצלות ישראלית בפני תורכיה על המשט, כמוה כהתנצלות ישראלית בפני ועדות ההתנגדות העממית על המחבלים שנהרגו בידי צה"ל בפיגוע ליד אילת.

* 16 שנים מלאו אמש לרצח רבין, ובעיתונים התפרסמו כתבות ומאמרים בנושא. הכתבה המרתקת ביותר הייתה ב"הארץ", על פרשת סוכן השב"כ בקרב הימין הקיצוני אבישי רביב, הלא הוא "שמפניה". כתבתו של חיים לוינסון חושפת מחדלים חמורים באופן הפעלתו, את אבדן השליטה על הפרובוקציות שלו והעובדה הבעייתית מאוד, שפרקליטת המדינה דורית בייניש, היום נשיאת בית המשפט העליון, שידעה על הפעלתו של רביב כסוכן שב"כ, לא שיתפה במידע הזה את היועצים המשפטיים לממשלה יוסף חריש ומיכאל בן יאיר. אין ספק שהיו מחדלים בהפעלתו של רביב. אולם טענת הימין הקיצוני כאילו הוא הופעל כפרובוקטור כדי להשחיר את הימין, משוללת כל יסוד. הוא הושתל ובצדק כדי לסכל טרור. הכישלון הגדול שלו, הוא שלא הצליח לסכל את רצח רבין. אך נאמר בפירוש שהוא הצליח למנוע מעשי טרור רבים.

מעשי הטרור היהודי היום, המכונים בכיבוסית "תג מחיר", הם עדות לכך שגם היום פועלים מחבלים יהודיים המסכנים את ביטחון המדינה. גם היום יש לראות באותם מחבלים אויב לכל דבר, וכך להתייחס אליהם. גם היום, חובה להילחם בהם בכל הכוח, כפי שיש להילחם בטרור. לא הייתי מרחיק לכת לקיצוניות של רבין – "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'", אך לבטח עם פחות בג"ץ ופחות "בצלם". יש להימנע מטעויות, אך דומה שהמחדלים בהפעלת אבישי רביב שיתקו את השב"כ וגרמו לכך שאינו מצליח להכניס סוכנים אפקטיביים לארגוני הטרור הימני והם מצליחים להשתולל ללא הפרעה. סגירת קני הצרעות ("ישיבות", כביכול) ביצהר, הם צעד חיובי ומבורך, אולם אין די בכך. ללא כניסת "שמפניות" מוצלחות לתוך הארגונים הללו, אין סיכוי להצליח.

כותרת אחרת בנוגע לרצח רבין, אף היא ב"הארץ", מצטטת מסמכים מאתר "ויקיליקס" ומספרת על כך שתגובתו של נתניהו שעות אחדות אחרי הרצח הייתה: "הימין הולך להיכחד בבחירות". כותרת המשנה מצטטת מברק של שגריר ארה"ב לפיו כינה נתניהו את הרצח "אסון לימין". הכותרת והכתבה מגמתיות מאוד, ונועדו לצייר את נתניהו כמי שלא היה אכפת לו מהמשמעות הלאומית הנוראה של הרצח, אלא רק מן ההשלכות הפוליטיות לימין. אולם בכתבה עצמה נאמר בפירוש שנתניהו הגדיר את הרצח, בסדר הזה: "אסון לעם היהודי, אסון לישראל ואסון לימין". אין ספק שכמו כל אזרחי ישראל זועזע נתניהו מהרצח כשלעצמו. ואך לגיטימי שהוא ראה גם את המשמעות הפוליטית. אין לי ספק, שגם הצד השני במערכת הפוליטית, ראה את המשמעות הפוליטית, והדבר לגיטימי. אני יכול להעיד על עצמי ועל חבריי בוועד יישובי הגולן. בכל חיי, לא היה אירוע שזעזע אותי כמו רצח רבין, או אפילו שהתקרב לזעזוע שגרם לי רצח רבין. שום פיגוע המוני, שום מעשה רצח, לא גרמו לי לסערת נפש שהתקרבה לרצח הזה. ועם זאת, בהחלט, חבריי ואני דנו כבר למחרת גם בהשלכת המעשה עלינו. ואכן, חששנו מדה-לגיטימציה לעצם זכותנו להיאבק נגד הנסיגה, שיקשה על המאבק והממשלה תנצל זאת להסכם מהיר עם אסד על נסיגה מהגולן.

בכתבתו של ברק רביד נאמר: "בניגוד להערכה של נתניהו כי הרצח יפגע בימין, הפלשתינאים היו דווקא אלה שניתחו את המצב הפוליטי בישראל בצורה נכונה יותר. 'הרבה פלשתינאים חוששים שנתניהו יביס בקלות את פרס בבחירות עתידיות' כתב הקונסול הכללי האמריקאי בירושלים אד אבינגטון". הניתוח הזה של ברק רביד, המסתמך על העובדה שנתניהו גבר על פרס בבחירות, הוא ניתוח רדוד ושטחי, המתעלם מהאירועים שבין הרצח לבחירות.

על פי כל הסקרים לפני הבחירות, נתניהו עמד לגבור על רבין בבחירות, בשל אכזבת הציבור מהסכם אוסלו, שהוביל לפיגועי טרור מתאבדים, בהנהגת הפרטנר הפלשתינאי עמו חתמנו על ההסכם, לאחר שהחזרנו אותו ואת מפקדתו לעזה ויריחו. המגמה התהפכה באחת מיד אחרי הרצח. בסקרים שאחרי הרצח, הוביל פרס על נתניהו בהפרש שיא חסר תקדים של 40% (!!!). אפשר לומר שיגאל עמיר ריסק לחלוטין את מחנה הימין בישראל והעניק לשמעון פרס את השלטון לשנים רבות על מגש של כסף. ואיך זה שבכל זאת נתניהו ניצח (לא "הביס בקלות", אבל ניצח על חודם של קולות ספורים)? הסיבה לכך היא גל הטרור הפלשתינאי הנורא של פברואר מרץ 1996, שהיה חסר תקדים עד אותה תקופה, ובמקביל לה - מתקפת הטרור של חיזבאללה מלבנון. במילים אחרות, יגאל עמיר העביר את השלטון לפרס. נטלוהו חמס וחיזבאללה והחזירו אותו לנתניהו. מוזרות דרכי ההיסטוריה.

כתבתו של רביד מצטטת ללא הסתייגות את ההערכה הפלשתינאית, שהובאה במברק של אבניגטון, לפיה "פרס לא חזק מספיק כדי להוביל את ישראל ולהמשיך בתהליך השלום. ראש לשכתו של ערפאת אמר לנו, שאין לפרס קשרים קרובים עם מפקדי צה"ל ויש חשש שהוא לא יצליח לגרום לצבא ליישם את הפריסה מחדש כפי שרבין היה מסוגל לעשות". רביד שכח לציין, שהמציאות הייתה הפוכה לגמרי. הפריסה מחדש – יציאת צה"ל משש הערים המרכזיות ביו"ש, אמורה הייתה להתבצע בידי רבין. רבין סרב לבצע את הפריסה, בתגובה לטרור הפלשתינאי. הוא אמר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר העובדה שעל פי התאריך על ישראל לסגת אינה מחייבת את ישראל, כל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את מחויבותם להפסיק את הטרור. היה זה דווקא פרס, שמיד עם קבלת תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון לאחר רצח רבין, הפר את מדיניותו של רבין ונסוג מחמש מתוך שש הערים (מלבד חברון, ממנה נסוג נתניהו כעבור למעלה משנה), ללא התנגדות ציבורית (בשל ההלם בעקבות הרצח) ולמרות שהפלשתינאים לא עצרו את הטרור. הפלשתינאים הבינו את הרמז, הבינו שאין להם מה להפסיד, והסלימו מאוד את פיגועי הטרור. התוצאה הייתה ניצחון נתניהו בבחירות 96'.

* מוסף "הארץ" מפתיע בסיפור היסטורי מרתק, אודות הצעה שהציג מנחם בגין לנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר בדצמבר 1977, לניהול אוטונומי של המקומות המקודשים לדתות השונות, בידי שלוש מועצות דתיות בינלאומיות, יהודית, מוסלמית ונוצרית. המקומות הקדושים ליהדות ינוהלו בידי הרבנות הראשית לישראל ונציגים של יהודי התפוצות. המקומות המקודשים לאסלאם ינוהלו בידי נציגות של ירדן, מצרים, סוריה, לבנון, סעודיה, איראן ומרוקו. המקומות המקודשים לנצרות ינוהלו בידי נציגות הוותיקן, ונציגים של הזרמים האחרים בנצרות, ובהם הבפטיסטי, אליו השתייך קרטר. מעניין האם על פי הצעתו של בגין, הייתה שותפות יהודית בניהול הר הבית, או שהוא היה מנוהל כולו בידי המועצה המוסלמית.

בגין לא חזר מעולם על הצעה זו, ולהערכת כותב הכתבה שי פוגלמן, הוא התחרט והצטער עליה כל ימיו.

בביקור זה של בגין בארה"ב, שבועות ספורים אחרי ביקור סאדאת בירושלים וימים ספורים לפני ביקורו הראשון של בגין במצרים, הוא הציג את תכנית השלום שלו, שהתבססה על נסיגה ישראלית מכל סיני (אך בשלב זה ללא עקירת היישובים הישראליים, אלא השארתם תחת ריבונות מצרית, מוגנים בידי כוח שיטור ישראלי חזק) ואוטונומיה לפלשתינאים תחת שלטון ישראלי. בהסכם קמפ-דיוויד נשחקה מאוד עמדתו של בגין בנושאים הללו. הוא הסכים לעקירת היישובים והאוטונומיה קיבלה סממנים הרבה יותר מובהקים של עצמאות. אולם בנושא ירושלים, לא זו בלבד שלא חלה שחיקה נוספת, אלא שלא היה עוד זכר להצעה המקורית.

לדעתי, כותרת הכתבה – "בגין מחלק את ירושלים" עושה לו עוול. מעבר לעובדה שבגין חזר בו, איני רואה בהצעה המקורית חלוקת ירושלים, אלא וריאציה של האופן המקורי של האוטונומיה אותה ראה בגין בחזונו – ניהול עצמי של הפלשתינאים תחת ריבונות ישראלית. בגין שלל חלוקה טריטוריאלית וביכר על פניה חלוקה פונקציונאלית. כך הוא ראה גם את סוגיית ירושלים – עיר הבירה של ישראל, שבשלמותה היא תחת ריבונות ישראלית, וניהול אוטונומי דתי בינלאומי של המקומות הקדושים. מדוע הוא חזר בו? כנראה שהוא הבין, בקמפ-דיוויד, שהחזון הפונקציונאלי אינו מעשי כל כך, ורבים הסיכויים שהאוטונומיה תהיה לישות עצמאית, כפי שאכן קרה אחרי אוסלו, ולכן הוא הפקיע ממנה את ירושלים. וכפי שמצוטטים דן מרידור ואריה נאור בכתבה, הצעתו נסמכה על רעיונות שהוא עצמו הציג עוד בהיותו מפקד האצ"ל וברעיונותיו של ז'בוטינסקי. כנראה שבקמפ-דיוויד הוא הבין, שמה שטוב על הנייר לא כל כך פשוט בשטח, ורצה להבטיח שירושלים תהיה מחוץ לניסוי הזה.

טעות עובדתית בכתבה – בין חברי פמליית ראש הממשלה, בביקורו בוושינגטון, הוזכרו "חברי הכנסת שמואל כץ וחיים לנדאו". זאת טעות כפולה – שניהם לא היו ח"כים. לנדאו, אביו של עוזי, חבר מפקדת האצ"ל ומראשי תנועת החירות, היה חבר בכנסות הראשונה עד השמינית. הוא החליט לפרוש מן החיים הפרלמנטריים ערב בחירות המהפך ב-1977. שמואל כץ, אף הוא חבר מפקדת האצ"ל, היה חבר הכנסת הראשונה ופרש מן החיים הפוליטיים. לאחר המהפך, כאשר המערכת המדינית והתקשורתית בעולם הציגה את בגין כמחרחר מלחמה, בגין מינה את שמואל כ"ץ לשליח הסברה מטעמו בעולם, ובעיקר בארה"ב. בגין צירף את כץ ולנדאו – מקורבו, לביקור בארה"ב. הביקור הזה הביא לקרע אידיאולוגי בינו לבין כ"ץ, שהתנגד בתוקף לתכנית האוטונומיה ולנסיגה מסיני. יש לציין, שבעוד רבים מחברי הליכוד התנגדו להסכם קמפ-דיוויד, ההתנגדות לתכנית המקורית הייתה מועטה. היחידים בין ח"כי הליכוד שהתנגדו לה היו גאולה כהן ומשה שמיר. שמואל כץ התפטר מתפקידו כשליח ההסברה ותקף בחריפות את בגין. לאחר הביקור, בגין החליט למנות את לנדאו לשר בלי תיק בממשלתו. כץ, שקרא תגר על בגין, העמיד במרכז תנועת החירות את מועמדתו לתפקיד, נגד מועמדו של ראש הממשלה חיים לנדאו. לנדאו עצמו, שנבחר לשר, נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם קמפ-דיוויד והצביע נגד הסכם השלום עם מצרים.

* עוד כתבה היסטורית ב"הארץ", "ספיר לי סיפור" (התחכמות מילולית לא הכי מוצלחת) אודות ביוגרפיה חדשה על שר האוצר המיתולוגי של ישראל פנחס ספיר, מאת נכדתו מיכל. פנחס ספיר הוא מגדולי הבנאים של מדינת ישראל, גדול המפתחים של התעשיה הישראלית, ויחד עם לוי אשכול האדריכל של כלכלת ישראל מהקמת המדינה עד המהפך הקפיטליסטי של שמחה ארליך ב-1977 ובעקבותיו המהפך האולטרה קפיטליסטי של פרס ומודעי ב-1985. מה שאפיין את הכלכלה הישראלית של אשכול וספיר היה המשק המעורב – השילוב הפרגמטי בין משק ציבורי ומשק פרטי, כשפיתוח המשק והצמיחה הכלכלית, כדי לאפשר קיומה של מדינת רווחה, מחייבת כל סוג של תרומה למשק, בלי דבקות דוגמטית באידיאולוגיה של משק פרטי, ציבורי או מדינתי. לא בכדי, השיטה הכלכלית הזאת הותקפה הן בידי הימין הקפיטליסטי והן בידי השמאל הסוציאליסטי בראשות מפ"ם. אבל הכלכלה המותקפת הזו הביאה את ישראל להישגים כבירים, של 9% צמיחה בשנה (!), קיומה של מדינת רווחה צודקת והמקום הראשון בעולם בכל הפרמטרים הבינלאומיים של מצוינות בחינוך.

לאחר מותו של ספיר כתב עליו אריה אבנרי ביוגרפיה, ובמקביל לביוגרפיה של מיכל ספיר, עומדת לצאת ביוגרפיה פוליטית כלכלית שלו, מאת פרופ' יצחק גרינברג. אין ספק, שהאיש ראוי לספרים הביוגרפיים אודותיו, לא רק בשל תרומתו האדירה לכלכלת ישראל, אלא גם בשל סיפור חייו המרתק, שהפך אותו לאחד האנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ל"ממליך המלכים" של מפא"י ומפלגת העבודה ולמי שלפי המיתולוגיה הפוליטית הסיבה היחידה לכך שהוא לא היה ראש הממשלה, היא אי רצונו בתפקיד.

כתבתה של שני ליטמן על הספר ממחישה את סיפורו המרתק של האיש, אך יותר משהיא עוסקת בפנחס ספיר, היא עוסקת במיכל ספיר. וכאן מדובר בטרגדיה של ממש. פנחס ספיר היה ציוני אידיאליסט אדוק, שכל חייו קודש לבניין ארץ ישראל ומדינת ישראל, לעליה והתיישבות, לפיתוח הכלכלה ובעיקר התעשיה הישראלית. תפקידו האחרון, שבמהלכו מת מדום לב במהלך סיור בנגב, היה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. ואילו נכדתו ירדה מן הארץ לאחר שחרורה מצה"ל, וכשחזרה לישראל, חברה לארגונים אנטי ישראליים ואנטי ציוניים רדיקאליים, דוגמת "אנרכיסטים נגד הגדר" ו"תעאיוש". כן, היא אחת מהאספסוף הנלחם בחיילי צה"ל מידי שבוע בבילעין, בהפגנות תמיכה בטרור הפלשתינאי ומלחמה נגד גדר הביטחון שנועדה למנוע את פיגועי ההתאבדות ורצח הישראלים. לא, אין המדובר סתם בתפוח שנפל במרחק שנות אור מהעץ. מדובר בתפוח רקוב. לא, בעצם בתפוח מורעל.

* המלצת השף – כתבת השער של רונן ברגמן ב"7 ימים": "תעלומת אשת הדולפין". ברגמן הוא העיתונאי החוקר הביטחוני המוביל בישראל, אולם במקרה זה התחקיר אינו שלו, אלא של ירין קימור ודורית סטריק שישודר בשלושה חלקים בערוץ הראשון. הכתבה היא קדימון לסדרת הכתבות הטלוויזיוניות. מדובר במותה המסתורי של מאלפת דולפינים ופעילה בארגונים למען בעלי חיים בעת ביקור בישראל, שהוגדרה כהתאבדות, אך יש יותר ויותר סימני שאלה אודות ההתאבדות וסימנים רבים על כך שמדובר ברצח, של אשת מסתורין, שהייתה מעורבת מעל ראשה בענייני מודיעין ומלחמה בטרור במדינות רבות בעולם ומקושרת עם גורמי המודיעין והמדינאות בעולם. היא ידעה יותר מדי, ואולי זה הגורם למותה המסתורי? כתבה מרתקת, ולבטח כך גם הכתבות הצפויות בטלוויזיה.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס": "זוגות התחתנו ב-11.11.11 כדי שיספיקו להזמין תור לרבנות ב-12.12.12".

                                                                                                                                                                                                       * "חדשות בן עזר"