הבלוג של אורי הייטנר

לאחרונה, התקיים בבית התנועה הקיבוצית יום עיון מטעם חברת "מעוף" על "מודל אורטל". חברת "מעוף" היא חברה לייעוץ כלכלי, אסטרטגי ותקשורתי, הקשורה למטה השיתופי בתנועה הקיבוצית. רונן עובד בה. גילוי נאות – בעבר גם לי הוצעה עבודה בחברה, אך בשל סדרי עדיפויות אחרים לא לקחתי אותה.

יש דבר כזה "מודל אורטל"? כלומר, האם ההחלטות שהתקבלו באורטל הן רק סידור פנימי הנובע מהסכמה אליה הגיעו חברי אורטל בעלי עמדות שונות, או שמדובר במודל שיש בו עניין מחוץ לאורטל ובשורה שראוי לייצאה לרחבי התנועה הקיבוצית?

בעצם קיום יום העיון, ברור שלפחות אנשי "מעוף" רואים בו מודל קיבוצי חדש. ואכן, הן במודעה על הכנס, והן בדבריו של מנכ"ל "מעוף" חגי אלון, מודל אורטל הינו בשורה חדשה לתנועה הקיבוצית, דרך שלישית בין הקיבוץ השיתופי לקיבוץ המופרט (או בכיבוסית – "המתחדש").

עם זאת, רונן, שהציג את המודל, הבהיר שהמודל המדויק הוא פתרון המתאים לקיבוץ אורטל 2011, ולבטח אין הוא מתאים, כפי שהוא, לקיבוצים אחרים. במילים אחרות, קיבוץ שיעשה עמו "העתק הדבק", יפספס. אולם עקרונות המודל, השוברים את הדיכוטומיה בין שני צדי הסיווג הקיבוצי, ומציעים דרך ביניים, שיש בה הרבה מן הקיבוץ השיתופי, אף שהיא שוברת את העיקרון המרכזי המפריד בין קיבוץ שיתופי למופרט, שהוא ההפרדה בין תרומה לתמורה, עשויים להוות מודל קיבוצי חדש, שכל קיבוץ שיבחר בו יתאים אותו לצרכיו ולעמדות חבריו.

****

את ההרצאה המרכזית ביום העיון נשא רונן, שהציג בליווי מצגת את המודל האורטלי. רונן הציג את המודל כדרך קיבוצית חדשה, טובה יותר הן מן הקיבוץ השיתופי והן מן הקיבוץ המופרט. מאחר ומרבית הקהל הורכב משיתופניקים, התמקד רונן בעיקר בבעיות הנובעות מן השיטה השיתופית, שעמן המודל האורטלי מתמודד ומנסה לתת להן מענה.

אני באתי מכיוון אחר לגמרי. כותרת הרצאתי הייתה "פשרה אידיאולוגית למען שלמות הקהילה". כך, כבר כותרת הרצאתי סותרת את המסר שהופיע בהזמנה לכנס – לפיו המודל אינו פשרה אלא דרך חדשה: "הקיבוץ המתקדם".

בראשית דבריי הצגתי את מהלכי השינוי באורטל מאז "תהליך השינוי" שהובלתי כמזכיר בקדנציה הראשונה שלי, בשלהי שנות ה-80 ועד עתה; תהליכים מרחיקי לכת בשעתם, שרבים בתנועה ראו בהם פריצת החומות והרס הקיבוץ, אך בזכותם נשארנו שיתופיים הרבה אחרי שאלה שסנטו בנו הפריטו את עצמם לדעת. הצגתי את ההבדל המהותי בין אותם שינויים לשינוי האחרון – השינויים הקודמים היו כולם במסגרת העיקרון של הפרדה בין תרומה לתמורה, והפעם שברנו את העיקרון הזה.

עיקר דבריי יוחדו לתיאור התהליך החברתי שעברנו והתהליך האישי שאני עברתי, ממלחמת מאסף נגד יצירת קשר בין תרומה לתמורה, בו ראיתי את קו פרשת המים בין קיבוץ ללא קיבוץ, לשותפות בעיצוב שיטה היוצרת קשר כזה, תמיכה בה ופעולה בקיבוץ לשכנע את החברים לתמוך בה. הסברתי את התובנה שאליה הגעתי, לפיה דבקות חסרת פשרות בעקרונות השיתוף, והבאת הנושא להכרעה ללא הסכמה – עלולה להביא לשבר חברתי בלתי הפיך. אמרתי, שאני מניח שבהכרעה כזאת הרוב היה תומך בהמשך השיטה השיתופית, אך זה היה עלול להיות ניצחון בנוסח "הניתוח הצליח והחולה מת". תיארתי את תחושת "משפט שלמה", שפיעמה בי; האחריות המוחלטת לשלמותו של התינוק, שבעטיה הייתי מוכן להתפשר על עקרונות יסוד בהם אני מאמין.

לכן, אמרתי, המלצת השף אינה לאמץ את מודל אורטל. המלצתי לכל קיבוץ שיתופי שיכול להישאר שיתופי, היא להעדיף את הדרך השיתופית. אולם מתוך היכרותי את הקורה בתנועה הקיבוצית, את המחלוקות הקורעות את הקיבוצים במאבקים חסרי תוחלת לאורך שנים, עם הצבעות והצבעות חוזרות וערכאות משפטיות וכו', אני ממליץ להעמיד בראש סדר העדיפויות את שלמות החברה, ולהגיע להסכמות.

הצעתי לנוכחים לוותר על הגישה הדיכוטומית – או או, ולהמיר אותה במאבק על מפלס השותפות; לנסות להגיע בכל קיבוץ למקסימום השותפות שניתן להגיע אליה, תוך שמירת לכידות הקהילה והגעה להסכמות.

בהסכמות לא רק צד אחד מוותר. ואכן המודל האורטלי הצליח לשמור במידה רבה את האופי השיתופי של אורטל, כשיטה המאפשרת לאורך זמן שמירה על שותפות מלאה בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתרבות, בחדר האוכל ועוד; כשיטה המונעת נפילה כלכלית של חברים בתקווה שתהיה שם איזו רשת ביטחון שתמנע את התרסקותם, בכך ש"מסלול א'" מבטיח שבמקרה הגרוע החבר יישאר במצבו הקודם. השיטה אינה מאפשרת פערים עמוקים בין החברים, והפער המירבי שהיא מאפשרת בין הקצוות, אינו גדול בהרבה מהפערים הקודמים בגין הוותק. השיטה מעודדת את החברים למאמץ התפרנסות נוסף, כאשר אמנם החבר מרוויח מכך, אך קופת הקהילה היא המרוויחה העיקרית.

את דבריי סיימתי בדבר תורה: ציטטתי מפרשת השבוע, של אותו שבוע, פרשת "בראשית", את העונש שהשית אלוהים על האדם עם גירושו מגן העדן: "בזיעת אפיך תאכל לחם". האם עבודה היא עונש? והנה, אם אנו קוראים פסוקים אחדים קודם לגירוש, אנו למדים שגם בגן העדן האדם עבד. תפקידו בגן העדן היה "לעבדה ולשמרה". אם כן, מה ההבדל בין העבודה בגן העדן לעבודה אחרי הגירוש? הקשר בין הזיעה והלחם. בגן העדן האדם עבד עבודה לשמה, כי כך נכון, אלה החיים הנכונים, ואילו הלחם ניתן לו בזכות היותו אדם. לא היה כל קשר בין השניים. עם הגירוש הוא נענש בקשר בין תרומה לתמורה. גן העדן הוא האוטופיה. פירוש המילה אוטופיה הוא "אי-מקום". כלומר, האוטופיה היא מקום בלתי מציאותי. אולם האוטופיה היא אידיאל שאסור לוותר על החתירה להגשמתו. עצם החתירה לאוטופיה, מקדמת אותנו והופכת אותנו לטובים יותר ואת חיינו לראויים יותר. בחתירה לאוטופיה לעתים המציאות מחייבת אותנו לסגת אחור, להתפשר. הפשרה אינה מגונה, לעתים היא הכרח. לעתים, אין מנוס מפשרה על האידיאל. אבל אל לנו להפוך את הפשרה לאידיאל. תמיד עלינו לשמור על קשר עין עם הרעיון בשלמותו, ולנסות לממש אותו ככל הניתן.

****

אני סבור שיש להפיץ את מודל אורטל, לא כמודל להעתקה, אלא כהשראה לדרך שלישית, המאפשרת מפלס שיתופי גבוה בקיבוץ שנגזר עליו להתפשר ולוותר על חלק מעקרונותיו. אני מאמין, שאילו המודל הזה היה קיים לפני עשר ו-15 שנים, חלק גדול מן הקיבוצים המופרטים היו בוחרים בו ונמנעים מהפרטה. אני מאמין שאם היום הוא יהיה על סדר היום, קיבוצים המצויים במאבקים ומלחמות יוכלו לקבל אותו כדרך מגשרת בין הצדדים הנצים. אני גם מאמין, שחלק מן הקיבוצים שהופרטו ואינם שבעי רצון מתוצאות ההפרטה, ינסו לאמץ דרכי ביניים מסוג מודל אורטל.

****

ביום העיון הצגתי את הפשרה כחיונית לשמירה על שלמות הקיבוץ. האמנם השגנו את המטרה?

לכאורה, לחושך אירועי החודשים האחרונים, התשובה שלילית. איני רואה זאת כך. איני רוצה אפילו לדמיין מה היה קורה באורטל, אלמלא הצלחנו להגיע להסכמות. אבל ברור שאין די בהסכמה על אורח החיים כדי לפתור את המשבר החברתי.

המשבר אינו נובע מהמחלוקת על אורחות החיים, אף שהוא הושפע ממנה והשפיע עליה, אלא מבעיות הנוגעות לקבוצות בחברה ופערים בין מרכז חברתי ופריפריה חברתית ולצלקות שאנו נושאים כתוצאה מאירועים קשים שחווינו בשנים האחרונות. לא בכדי, במקביל לתהליך האסטרטגי התחלנו גם בתהליך החברתי. צר לי שלא היה לכך המשך, ואין לי ספק שאנו חייבים לחדש את התהליך הזה ולהתמודד באומץ עם הפצעים בחברתנו. מעשה הנבלה שנעשה בימים שאחרי ההחלטה גרם לנו לנזק כבד ביותר, אך גם ההתעקשות להישאר תקועים במעשה הזה ולא להתקדם, אינם מסייעים הרבה ביציאה מן המשבר.

אני מאמין שנשכיל להתגבר ולהתעשת, לקדם את החברה והחשוב מכל, לפרוץ בתחום הצמיחה הדמוגרפית. אני משוכנע שכפי שהשכלנו בעבר להמציא את הדרכים היצירתיות המתאימות לנו בסוגיות השונות, כך נמציא את הדרכים היצירתיות המתאימות לנו לצמיחה דמוגרפית גדולה, בלי להעתיק פתרונות שאולי מתאימים לאחרים, אך לא בהכרח מתאימים לנו.

                                                                                                                                                * מידף - עלון קיבוץ אורטל