רצח רבין הוא האירוע הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה נורא בו? עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של ישראל נרצח בידי יהודי, אזרח המדינה. חומרתו של הרצח עומדת בפני עצמה, ללא כל קשר לצדקת עמדותיו של ראש הממשלה הנרצח וללא כל קשר לשאלה ההיפותטית מה היה קורה אלמלא הרצח. כך, שהשאלה האם יגאל עמיר רצח את השלום אולי מסקרנת, אולי חשובה, אך אין היא רלוונטית בנוגע לחומרת המעשה. חומרת המעשה עומדת בפני עצמה.
ובכל זאת, אנסה להתמודד עם השאלה ההיפותטית, ולבחון את האקסיומה לפיה הרצח עצר את תהליך אוסלו, שעתיד היה להביא לשלום בינינו לבין הפלשתינאים. על פי האקסיומה, אלמלא הרצח רבין היה נבחר שוב לראשות הממשלה, ומשלים את התהליך עד חתימת הסכם שלום בין הצדדים.
האמנם בטוח שרבין היה נבחר? על פי הסקרים שקדמו לרצח, רבין עתיד היה להפסיד בבחירות, כתוצאה מגל הטרור הפלשתינאי בעקבות הסכמי אוסלו ולאחר כניסתם של ערפאת ומפקדת אש"ף לעזה ויריחו. הרצח ריסק את מחנה הימין, ועל פי הסקרים שאחריו עתיד היה פרס לגבור על נתניהו בהפרש חסר תקדים של 40%. מה שמחק את הפער והביא לניצחונו הדחוק של נתניהו, היה גל הטרור הנורא של פברואר מרץ 1996. אם כך קרה לאחר הרצח, קל וחומר שגל הטרור היה מביא לניצחון גדול הרבה יותר של נתניהו אלמלא הרצח.
מרכיב נוסף באקסיומה שראוי לבחון, הוא המשך התהליך בידי רבין. עוד בימיו של רבין, היה על ישראל לסגת משש ערים ביו"ש, על פי לוח הזמנים של ההסכם עם הפלשתינאים. רבין לא מימש זאת, והבהיר ש"אין תאריכים קדושים". כוונתו הייתה, שהמהות חשובה יותר מהתאריך, וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את התחייבותם להפסיק את הטרור, ישראל לא תכבד את מחויבותה לסגת מן הערים. מי שהפר את המדיניות הזאת היה פרס, שאחרי הרצח החליט על נסיגה מיידית מחמש ערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו כעבור למעלה משנה), אף שהטרור לא נפסק. תגובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור של ראשית 1996. האם רבין היה מתרצה ונסוג מן הערים גם ללא הפסקת הטרור? האם היה מצליח באמצעות מדיניותו לגרום לפלשתינאים להפסיק את הפיגועים? האם היה עוצר את תהליך אוסלו בעקבות הפיגועים? הכל אפשרי.
אולם אם היה ממשיך, האם היה מגיע להסכם שלום? הנה, רק לאחרונה יצא לאור ספר של קונדוליזה רייס, ובו עדות על הצעתו של אולמרט לאבו-מאזן לנסיגה ישראלית מ-98% מהשטחים (סביר להניח שהשאיר עוד 2% לוויתור במו"מ), להפיכת מזרח ירושלים לבירת המדינה הפלשתינאית ולקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. הפלשתינאים דחו את ההצעה. בדיוק כפי שהם דחו הצעה דומה, קצת פחות מרחיקת לכת, של ברק בקמפ-דיוויד. על סמך מה ניתן לשער שהיו מקבלים את ההצעה של רבין? את עקרונותיו של רבין להסדר הקבע הוא הציג בפני הכנסת בנאומו הפרוגרמטי האחרון, בדיון על הסכם אוסלו ב', בדיוק חודש לפני הרצח: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". יתכן שבמו"מ היה רבין מוותר על חלק מעקרונותיו, אך לבטח לא היה מגיע לקריסה נוסח ברק ואולמרט. אם הצעותיהם נדחו על הסף, קל וחומר שהפלשתינאים היו דוחים את הצעתו של רבין.
לטענה שאלמלא הרצח היה היום שלום עם הפלשתינאים אין על מה להסתמך. הטענה הזאת מסירה מהפלשתינאים את האחריות למניעת שלום בסרבנותם, הנובעת מכך שטרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. הטענה הזאת מעניקה לרוצח הנתעב הילה חסרת יסוד של מי שהצליח לעצור את ההיסטוריה; טענת כזב מסוכנת, שעלולה לעודד את היגאל עמיר הבא.
* "על הצפון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
