מדי שנה בשנה, בעשר השנים האחרונות, מתקיים במדרשת הגולן בחספין כנס בנושא התיישבות; לא ממש הנושא המדובר ביותר בציבוריות הישראלית והעומד בראש סדר יומה. והנה, משנה לשנה, ממשיך הכנס למשוך אליו מאות משתתפים, הממלאים את אולם מוישיק עד אפס מקום. רוב משתתפי הכנס הם אנשי התיישבות שהנושא נוגע להם, אך אין בכך כדי להסביר את התופעה. אני מעריך, שאם נחליט על קיומו של יום עיון בנושא התיישבות באחת האוניברסיטאות בארץ, עם טובי המרצים, לא נגיע להישג כזה. הסיבה העיקרית להתמדתם של האנשים, לבוא שנה אחר שנה ליום העיון, הוא מוישיק גרליק. הכנס הוא כנס גרליק – הכנס השנתי לזכרו של מוישיק, המתקיים מאז יום השנה למותו. והציבור מגיע ליום העיון כדי לחלוק כבוד למוישיק, כדי לזכור ולהזכיר ואין דרך יפה יותר להיזכר במוישיק, מאשר לעסוק בתחום שהעסיק אותו כל חייו, במפעל חייו – יישוב ארץ ישראל בכלל, והגולן בפרט.
אדם שמצליח למלא אולמות עשר שנים אחרי מותו, צריך להיות אדם מיוחד במינו. מוישיק הוא אדם שמתגעגעים אליו. אדם אינו מעורר געגועים רק בשל עשייתו, רבה וחשובה ככל שתהיה. הוא צריך להיות "מענטש". ומוישיק, לצד עשייתו הרבה בתחום ההתיישבות, לצד עשייתו הרבה בתחום החסד, היה איש טוב, אדם צנוע, אדם טוב מזג ואיש רעים להתרועע. הוא לא היה משה, ולא גרליק, גם לא משה גרליק לבטח לא מר גרליק. הוא היא מוישיק. השם הזה, עם הניגון וההיגוי שלו, הוא כל הסיפור.
עשר שנים חלפו מאז מותו של מוישיק. היו אלה עשר השנים הטובות של הגולן. שנה קודם לכן ניצחנו במאבק על הגולן, ועשר השנים הללו היו שנים מבורכות של קליטה, של הרחבה, של פיתוח חסרי תקדים של הגולן ויישוביו; שנים של התפתחות פיסית, קהילתית, תרבותית, חינוכית, משקית. היו אלה שנים שבהם חזונו של מוישיק, בו האמין ועליו דיבר בעיניים בוהקות גם בשעות הקשות ביותר, כאשר החרב הונחה על צווארנו ודומה היה שגורלנו נגזר לשבט – קורם עור וגידים. ובעשר השנים הללו, חסרה לנו מאוד נוכחותו של מוישיק.
אין ספק, שאילו היה מוישיק אתנו, הוא היה נוטל תפקיד מרכזי בתנופה זו, לה פילל בכל מאודו ואותה דחף עד נשמתו האחרונה. וגם אם לא היה עוד בכוחו לשאת בעול, ודאי שיכול היה להשיא עצות טובות וחכמות שהיו משרתות את פיתוח הגולן. וגם אילו היה איתנו עוד שנים ספורות; לו רק היה זוכה לראות, ליהנות ולהיות מסופק, דיינו. אך גם לפני עשר שנים, עת הלך מוישיק לעולמו, כאשר המציאות הנרקמת היום לנגד עינינו נראתה כחלום רחוק, מוישיק האמין בה כבמציאות קרובה, ובוודאי לא היה מסתפק בקיים.
רמת הגולן, לאורכה ולרחבה, על מגוון יישוביה, זרועה בטביעות אצבעותיו של מוישיק. כמתכנן, כמנהל החבל, כראש המועצה, כמי שדחף להקמת יישובים וסייע להתפתחותם, בכל הגולן ובעיקר במגזר הדתי. כמי שהיה שותף לרעיון, ליוזמה ולביצוע, בפיתוח ענפי החקלאות, בהקמת מפעלים ומוסדות חינוך. כמי שנטל חלק בהנהלות של מפעלים, כחבר או כיו"ר.
בתנועות ההתיישבות נהוג לחלק את ההנהגות ל"משקסטים" ו"חברתיסטים". לכאורה, מוישיק היה משקיסט בכל רמ"ח ושס"ה, והטביע את חותמו בעיקר בתחומי המשק והכלכלה. אולם הוא היה רחוק מהדמות המשקסטית הקלאסית. מוישיק היה איש החברה והחינוך, דחף והקים מפעלי חינוך, והיה דמות מרכזית בחיי החברה, הקליטה והחינוך ביישובו.
זכיתי להכיר את מוישיק מקרוב במסגרת המאבק על הגולן. מוישיק היה חבר הנהלת הוועד ואני – דובר הוועד. חרף פער הגילים בינינו, התיידדנו. מוישיק היה איש רעים חם וחביב. תמיד היה מצויד בסיפורים ובדיחות, וידע למצוא את הזמן הנכון לספר אותן. לא אחת, ברגעים מתוחים שלף סיפור חסידי, או סיפור אישי מראשית ההתיישבות בגולן והפיג את המתח, והרי לא סבלנו, אותן שנים, ממחסור ברגעי מתח.
כאשר יו"ר הוועד אלי מלכה עזב את תפקידו בהתראה קצרה והיה עלינו למצוא לו מחליף, הצעתי את מוישיק כממלא מקום זמני. מוישיק טען שהעיסוק בתחומים הפוליטי והתקשורתי אינו מוכר לו, וניסה למצוא אדם אחר, אך כעבור יומיים לקח על עצמו את המשימה. כשפנינו אליו, הוא השיב במשפט המבטא את דמותו וייחודו: "מעולם לא רדפתי אחרי השררה, אך מעולם לא ברחתי מן האחריות".
צניעותו באה לידי ביטוי בדרכים שונות. לא הרבה אנשים שסיימו תפקידים בכירים, הלכו לשנים אחדות לעבוד כחברי צוות מן המניין בענף הבקר. לא הרבה אנשים עם רקורד של תפקידים כשלו, ובוודאי לו בשלהי העשור השישי לחייהם, בחרו בתפקיד מדריך הנוער ביישובם. לא כל האנשים המתמנים לתפקידים בכירים באזור, ממשיכים לשרת את יישובם ולמלא בו תפקידים. את כל אלה עשה מוישיק.
מוישיק ידע להיות גשר בין חילונים ודתיים. היה לו הכישרון למצוא את מקומו באופן טבעי בכל ציבור, ולהיות בו בן בית. ברוחו הטובה ובהומור, בעיקר הומור עצמי, השכיל להפיג מתחים, להציע את הפשרה שניתן לחיות עמה. נהג לספר, בהומור שאפיין אותו, על קרובי משפחתו החילונים שנהגו לבקר בשבתות בבית הוריו בנתניה. הם החנו את הרכב כמה עשרות מ' מהבית, הקישו על הדלת וקראו: שבוע טוב! הייתה בכך אמירה, שבאמצעות הומור ניתן לגשר על פערים ולמצוא את הדרך של "וחי בהם".
עשר שנים חלפו מאז מותו של מוישיק, והוא חסר לנו מאוד. יהי זכרו ברוך!
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
