תגובה לד"ר אברהם וולפנזון, "אני מאמין לאולמרט"
מי שתומך בנסיגה ישראלית לקווי 49', בחלוקת ירושלים לשתי בירות ולקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים לתוך מדינת ישראל בגבולותיה המצומקים – מן הסתם תומך בהצעות אולמרט לפלשתינאים ומבכה את כישלון היוזמה. איני נמנה על תומכי הרעיון הזה, ומאחר ואת השקפתי בנדון הצגתי כאן לא פעם, לא אחזור עליה הפעם.
בספר הזיכרונות של קונדוליזה רייס שהתפרסם לאחרונה, היא מתארת את התדהמה שאחזה בה לנוכח ההצעות הנ"ל. בשבועות שמאז פרסום דבריה, מופץ טרנד חדש בקרב ה"שמאל" הישראלי, שהד לו נמצא גם במאמרו של וולפנזון, לפיו ציפי לבני טרפדה את יוזמת אולמרט.
מה עומד מאחורי הטרנד הזה? לפתע ה"שמאל" התאהב בשאול מופז, והחליט להירתם לסייע לו בפריימריס?
כמובן שהסיבה היא אחרת. יוזמתו של אולמרט היא התגשמות חלומו של השמאל הקיצוני. הרי מאז 67' מספרים לנו, שהרגע שבו ישראל תציע הצעה כזו – נזכה בשלום המיוחל ויושם קץ לסכסוך הישראלי – ערבי. ערפאת דחה הצעה קרובה לזו, שאותה הציע לו ברק בקמפ-דיוויד. אולמרט הרחיק לכת מעבר להצעת קמפ-דיוויד, והפלשתינאים דחו אותה. סליחה, "לא קיבלו" אותה. אבו מאזן עצמו סיפר באחד הראיונות, שדחה את ההצעה כי הבין שהיא תמנע "שיבה" המונית.
מה יאמרו אנשי ה"שמאל"? שכל חייהם טעו והטעו? שבשעה שהרעיון שלהם עמד למבחן – התברר שאינו אלא עורבא פרח? שהמציאות הוכיחה שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו על מיקומו של הגבול, אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י? שהפלשתינאים אינם מוכנים לשלום, לקץ הסכסוך, לסוף התביעות?
הרבה יותר קל למצוא תירוצים. והתירוץ – ציפי לבני לחשה לפלשתינאים שלא כדאי להם לקבל את יוזמת אולמרט, כיוון שימיו בשלטון ספורים. כלומר, הפלשתינאים מאוד מאוד רצו להשיב בחיוב להצעתו של אולמרט, עד שבאה ציפי לבני החתרנית ולחשה להם באוזן, והם התקפלו וברחו. נו, באמת...
אולמרט עצמו ממלא תפקיד בעייתי מאוד בהתנהגותו מאז סיום תפקידו. במקום להאשים בפה מלא את הפלשתינאים שדחו את הצעתו, הוא אומר אמירות מעורפלות, שעה שהעולם מאשים את ישראל בכך שאינה מקדמת את המו"מ, והפלשתינאים פועלים לבידודה של ישראל. במקום להירתם כדי להסיר את הלחץ מישראל, הוא מוסיף שמן למדורה, בהתחמקו מלומר את האמת, בעוד הוא תוקף את ממשלת נתניהו המכשילה, כביכול, את התהליך. למה הוא נוהג כך? ברור שהמניע להתנהגותו אינו ענייני. וד"ל.
* "חדשות בן עזר"