הבלוג של אורי הייטנר

בימים הקרובים יתפרסם דו"ח מבקר המדינה באשר לאסון השריפה בכרמל. דו"ח זה מעורר סקרנות ציבורית ותקשורתית ובצדק – מדובר באחד האסונות הקשים בתולדות המדינה, שגבה חיי אדם רבים, ושקשה לראות בו ובתוצאותיו גזירת גורל, כוח עליון, שאי אפשר היה למנוע אותם.

  הדו"ח יבהיר לציבור - מה קרה שם? אילו טעויות נעשו? אלו מחדלים היו? מה היו הכשלים שהובילו להתפשטות האש, כך שבערה לאורך ימים רבים, כך שאי אפשר היה להשתלט עליה, ללא שיתוף פעולה בינלאומי נרחב? האם ניתן היה לנהוג אחרת? מה ניתן היה לעשות? ולמה הדברים לא נעשו? איך תפקדו לפני השריפה, במהלכה ואחריה הגורמים בכל מדרגי ההיררכיה, מראש הממשלה ועד הכבאים הפשוטים?

  הדו"ח יבהיר לציבור את השתלשלות האירועים שגרמה לאסון אוטובוס השב"ס – איפה היה הכשל שגרם לתוצאות הטראגיות הקשות כל כך של האירוע? מה היו הטעויות שהובילו לכך?

  הדו"ח יעסוק במצבו של מערך כיבוי האש ומוכנותו להתמודדות עם אירועים בסדרי גודל כאלה. האם הוא היה ערוך ואם לא – במה הוא לא היה ערוך ומה דורש תיקון? האם מאז השריפה החל תהליך של תיקון הליקויים? איך ראוי שייערכו ויתפקדו כוחות ההצלה? מה אמור להיות המבנה הארגוני ותרשים הזרימה ההיררכית של האחריות על גורמי ההצלה?

  אולם הניסיון מלמד, שעיקר התעניינות הציבור, או לפחות עיקר התעניינות התקשורת, תהיה בשאלה אחת – עריפת הראשים. מי יודח מתפקידו, ואולי אף האם נגד מי מן האחראים יומלץ לפתוח בחקירה פלילית? אם לא תהיה הטלת אחריות אישית והמלצה לפיטורין, ייחשב הדו"ח ל"פרווע", ל"מריחה", ללא רציני. ואם תהיינה מסקנות אישיות – ככל שתגענה גבוה יותר, תמתח ביקורת על הדו"ח שהוא לוקה בתסמונת הש.ג. כיוון שהיה עליו להצביע על גורם גבוה יותר, עד ראש הממשלה.

  אני סבור שהגישה הזאת, שהינה מרכיב אחד מרבים בתרבות הפרסונליזציה של החיים הציבוריים בישראל, שגויה. למיטב הכרתי, כלל אין זה מתפקידו של מבקר המדינה, כפי שאין זה מתפקידן של ועדות חקירה משפטיות, להמליץ המלצות פרסונליות. להצביע על אחריות אישית ועל אשמה – כן. זה חלק מהליך הבירור של הדברים שקרו. אולם את המסקנות האישיות יש להשאיר לרשויות הנושאות באחריות. ההתמקדות בעיסוק הפרסונלי, באה על חשבון ההתמקדות במסקנות התפעוליות ובהמלצות התפקודיות, וכך מוחמצת ההזדמנות לתיקון. חדוות עריפת הראשים עלולה לעודד ראש קטן ולהביא לאובדן אנשים טובים שמעדו וכשלו, והחלפתם באנשים פחות טובים.

  בכל הנוגע לנבחרי ציבור, המלצות פרסונליות להפסקת תפקיד הן בעיניי פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. על הרשות המבקרת להצביע על המחדלים ואף על האחריות האישית. בכך היא נותנת את הכלים לדיון ציבורי – פוליטי ותקשורתי על המשך תפקודו של מי שכשל. מבקר המדינה אינו נמצא מעל הדמוקרטיה, ואל לו להתערב בהליך הפוליטי, לבטח לו כפוסק שחובה לפעול על פי פסיקותיו.

  בעיניי, גם באשר למי שאינם נבחרי ציבור, אלא אנשי השירות הציבורי, פקידי ציבור, קציני צבא / משטרה / שב"ס וכו', אין זה מעניינו של מבקר המדינה לפסול את המשך כהונתם. כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הפוסלת אותם על פי חוק מלבצע את תפקידם, יש להשאיר לגורמים הממונים לשקול את המשך תפקידם, בהתחשב במסקנות הדו"ח, אך מתוך ראייה רחבה הרבה יותר.

למשל, יתכן שוועדת חקירה או מבקר המדינה שיבחנו כישלון בפעולה צבאית יטילו את האחריות על מפקד ששיקול הדעת שלו היה לקוי וגרם לאובדן חיי חיילים. אולם אותו מבקר בחן את המקרה שאותו חקר, ולא את מכלול תפקודו של אותו מפקד. אולי בעשרה מקרים אחרים, המפקד עמד בפני מבחנים פיקודיים קשים יותר והצטיין בהפעלת שיקול הדעת, ביצע משימות מורכבות יותר בהצלחה והחלטותיו חסכו חיי אדם רבים. אולי מדובר במפקד בעל יכולת להפיק לקחים, ללמוד מהניסיון ולתקן שגיאות, יותר ממפקד אחר, פחות מוכשר ופחות מנוסה, שיבוא במקומו?

דברים אלה נכתבים לקראת הדו"ח הנוגע לאסון הכרמל, אך כמובן שאין הם נוגעים רק למקרה הזה, אלא מבטאים תפיסה כוללת אודות ביקורת המדינה וגבולותיה. אחריות אישית אינה בהכרח עריפת ראשים. עריפת ראשים אינה מטרה. המטרה היא לתקן את הליקויים. יש מקרים שבהם תיקון הליקוי מחייב הפסקת תפקידו של אדם, אך במקרה אחר הפסקת תפקיד עלולה להזיק. את שיקול הדעת הזה, יש להשאיר לאנשים הנושאים באחריות. תפקיד מבקר המדינה חשוב, אך הוא אינו נושא באחריות, ואל לו לחרוג מגבולות הביקורת.

                                                                                                                                             * BSH