הבלוג של אורי הייטנר

כשנולד רעיון ההרחבה הקהילתית בהתיישבות העובדת, התלהבתי ממנו. ראיתי בו פתרון נהדר להתיישבות בכלל וספציפית - גם לאורטל.

ראיתי בהרחבה הזדמנות לצמיחה דמוגרפית של אורטל, במקביל לקליטה לחברות בקיבוץ. תהיה מעין תחרות חיובית בין שתי דרכי הקליטה. תושבי ההרחבה ישתמשו בשירותי הקהילה ויגדילו את הכנסותיה, ואנו נרוויח מכך פעמים – הן מתוספת האוכלוסיה והן מתוספת ההכנסות. הרעיון התאים לתפיסת הקיבוץ השיזורי, שהלהיב אותי באותם ימים – האפשרות לקיים מספר מעגלים, ברמות שונות של שותפות, בתוך אותו קיבוץ. ובעיקר – כיוון שהתנגדתי להפסקת הקליטה, עליה החלטנו ועליה הקפדנו לאורך כל שנות ה-90 (עד היום אני רואה בכך בכיה לדורות), קיוויתי שדווקא הרחבה קהילתית תשבור את הקיפאון, ותאפשר לנו קליטה בשני המסלולים. האמנתי ביתרון השיטה הקיבוצית ומכאן בסיכוי שאנשים שיקלטו בהרחבה, יעברו בסופו של דבר לחברות בקיבוץ.

השתתפתי בכנסים וימי עיון על הרעיון החדשני, הן ברמה התנועתית והן ברמה האזורית, בפורום מזכירי היישובים בגולן (הייתי אז מזכיר הקיבוץ) ואף השתתפתי בפגישה מצומצמת עם אריק שרון, אז יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה, מיוזמי הרעיון ולטענתו – הוגה הרעיון.

הרעיון היה חדשני וקשה לעיכול. בהתלהבותי, כתבתי עליו סדרת מאמרים במידף, בניסיון לשכנע את החברים בצדקתו ובהתאמתו לאורטל, ולאחר מכן הבאתי אותו להחלטה עקרונית במזכירות. המזכירות החליטה עקרונית על הרחבה קהילתית והסמיכה אותי להתחיל לקדם את הנושא.

השנה הייתה 1999, שנתי האחרונה בתפקיד. המשימה הראשונה הייתה לשנות את תכנית המתאר של אורטל, כדי לאפשר הרחבה. ערכנו מספר סיורים עם הצבא ועם קק"ל כדי לאתר את השטח המתאים, והתחלתי את התהליך במנהל. רפי, שהחליף אותי בתפקיד, המשיך את המשימה והשלים אותה בהצלחה. בזכות צעד זה, אם וכאשר נחליט על הרחבה קהילתית, נוכל לעשות זאת לאלתר.

****

בתפקידי כמנהל המתנ"ס, ליוויתי מקרוב את תהליך ההרחבה ביישובי הגולן, ואף מחוץ לגולן. ראיתי את התרומה העצומה של התהליך לתנופת האכלוס המבורכת של הגולן, לאחר שנות הקיפאון בתקופת המאבק, אך ראיתי גם את הצדדים הבעייתיים, והחלו לכרסם בי ספקות האם הדרך הזאת מתאימה לאורטל, כקיבוץ שיתופי.

במהלך הקדנציה של שגב כמזכיר, הוא הקים צוות לבחינת הדרך הנכונה לצמיחה דמוגרפית. היה זה לקראת סיום תפקידי כמרכז קליטה, השנים שבהן קלטנו משפחות חדשות, אך באותה עת שבו וחזרו קריאות בציבור להפסקת הקליטה או להאטתה.

בתחילת עבודתו של הצוות, הייתה בתוכו תמיכה רחבה בהרחבה קהילתית. על אף ספקותיי, גם אני תמכתי בכך, אך התניתי זאת בהקמת שכונה קיבוצית, במקביל. התמיכה בהרחבה הייתה כה גורפת, עד שהחבר היחיד בצוות שהתנגד לה, התפטר, כיוון שראה ש"המשחק מכור" ואין לו יכולת להשפיע.

ככל שהצוות התקדם, ככל שנפגשנו עם קיבוצים בגולן ומחוץ לגולן שהקימו הרחבה קהילתית, ככל שנפגשנו עם אנשי מקצוע בתנועה הקיבוצית, עורכי דין ואחרים, כך התמיכה ברעיון הלכה ופחתה. אני חזרתי בי בתמיכתי בשלב מוקדם, ובסופו של דבר כולנו הגענו פה אחד למסקנה שאין זו הדרך הנכונה לאורטל.

****

סיבה אחת לכך הייתה היחשפותנו לקיבוצים שבהם נוצרו עימותים בין הקיבוץ להרחבה; מציאות שהיום, כאשר אני עובד בגליל העליון, אני מכיר אותה מקרוב. אחד המומחים אתו נפגשנו, שהיה מהוגי רעיון ההרחבה הקהילתית אך שינה את דעתו, אמר לנו שלהקים הרחבה קהילתית בקיבוץ, זה כמו להכניס נמר לבית.

מבחינתי, ההתנגדות לא נבעה כל כך מסיפורי הכישלון, אלא דווקא מסיפורי ההצלחה. האמנתי שאם נלך על הרחבה קהילתית, ניטיב לעשות כן, ואין כל סיבה שניכשל. והרי לצד סיפורי הכישלון, יש גם סיפורי הצלחה, דוגמת שכנינו, מרום גולן.

אולם מהיכרות הן עם ההצלחות והן עם הכישלונות (וכמובן שאין דיכוטומיה בין יישובים שהצליחו לכאלה שכשלו, אלא רצף – רמות שונות של הצלחה), מצאתי מכנה משותף לכל ההצלחות ולכל הכישלונות; יחס ישיר בין היכולת לקיים קהילה אחת החיה באותו אורח חיים לבין ההצלחה. ביישוב שבו אורח החיים של הקיבוץ היה מנוגד לאורח החיים של ההרחבה, הפער הזה היה גורם לחיכוך ומוקד לקרע. ביישוב שבו נוצרה קהילה אחת וההבדלים בין הקיבוץ להרחבה היה מזעריים, כך היטיבו תושבי ההרחבה להשתלב בקיבוץ. כאשר הקהילה היא אחת, הצביון שלה אחיד, וההבדל בין האוכלוסיות הוא רק בצד העסקי – הבעלות המשותפת על אמצעי הייצור והעסקים, שכמוה כמו יצירת שותפות בין 3 משפחות מההרחבה בעסק כלשהו, למשל – אין כל סיבה שלא להצליח.

כקיבוץ שיתופי, אורח חיינו יהיה שונה בכל משל ההרחבה. הם ישלמו על החינוך ואנו לא (כלומר הקהילה תשלם, אך לא החברים כפרטים). הם  ישלמו על הבריאות ואנו לא. אנו נחיה בתוכנו בשותפות והם לא. האם אירועי התרבות יהיו משותפים? אם כן, האם הם ישלמו על אותו אירוע שאנו לא. ואם הם יהיו משותפים, מה יהיה הייחוד שלנו כקיבוץ? והעיקר – מה תהיה תעודת הזהות של אורטל. מה יהיה ה"אנחנו" של אורטל? כשנדבר על אורטל ונאמר "אנחנו", האם יהיה זה לקיבוץ שיתופי? למשהו אחר? לאיזו דרך חיים נחנך את ילדינו, במערכת החינוך המשותפת?

מכל הסיבות הללו, שיניתי את דעתי, מהתלהבות מרעיון ההרחבה במפנה המאה לשלילה מוחלטת של הרעיון (לגבי אורטל, ראיתי את החיוב שלו לקיבוץ מופרט) באמצע העשור. כמוני חשבו גם שאר חברי הצוות, והורדנו את הרעיון מעל סדר יומנו.

****

חלפו מאז שש שנים. אנו ניצבים שוב בצומת דרכים, לקראת החלטה על צמיחה דמוגרפית. בניגוד לעבר, עתה – ככל שאני קורא את דעת הקהל, קיימת הבנה ממשית בחשיבות הקיומית של צמיחה דמוגרפית, לאלתר. האם הסיבות שבעטיין החלטנו שלא להקים הרחבה, עדיין תקפות? האם הנסיבות שונות ולכן יש לקבל החלטה אחרת? מהי הדרך הנכונה לצמיחה דמוגרפית של אורטל, בעשור השני של המאה?

עם השאלה הזאת אנסה להתמודד בחלקו השני של המאמר.

                                                                                                         * מידף - עלון קיבוץ אורטל