הבלוג של אורי הייטנר

כאשר התפוצצה מכונית תופת בפיגוע רב נפגעים בדמשק, אצבעות רבות הופנו לעברו של הנשיא אסד, בטענה שביצע פרובוקציה. בכל מקום שיש בו רצח או פיגוע טרור, צומחות תיאוריות קונספירציה. אפילו במדינות דמוקרטיות. אולם בעוד כל אדם שפוי יודע שתיאוריות הקונספירציה אודות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר או רצח רבין הנם שקרים, פרי מוחם המעוות של שרלטנים למיניהם – כאשר מדובר במשטר מסוגו של משטר אסד, הדבר יתכן גם יתכן. איני יודע האם במקרה זה אכן ידו של המשטר במעל, אולם אין ספק שאסד יכול לתת הוראה כזו בלי להניד עפעף. הוא הרי רצח כבר כ-6,000 מבני עמו והטבח בעיצומו. אין לו כל עכבות וכל מעצורים.

לפני כ-11 שנים, זמן קצר לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, פרסמתי מאמר תחת הכותרת "אש יגולש". הגבתי במאמר הזה על הטרנד הנפוץ באותה תקופה, טרנד ההתפעלות מבשאר, הנשיא המערבי (!) של סוריה. הרי הוא רופא עיניים (!!), הוא היה בלונדון (!!!) הוא מדבר אנגלית (!!!!) הוא – החזיקו היטב – גו-לש באינ-טר-נט (!!!!!). ואו! אש יגולש! נו, ועם שכן כזה יש כיף גדול יותר מאשר למסור לו את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית". אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים. ... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? בדרך כלל מומלץ לא להתנבא, בעיקר על העתיד, וכמובן שלא אחזור על הקלישאה המעצבנת "אתם זוכרים למי נתנה הנבואה". וברצינות, אני חושב שלא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים". יש לו עדין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו וטבח בעדתו.

אני רואה מספר אפשרויות. האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו. השניה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהייתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכל בכל, לאורך שנים רבות. השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי. הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור רצחני ואויב קשה של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין הוא איש שיש מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר בעבורו, שניתן להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן בידי 5 ראשי ממשלה, הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך אתה. הוא לא היה מוכן לתרגילי הונאה נוסח ערפאת באוסלו, אלא לכל היותר הסכים למו"מ טקטי, כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים. הצד השני האסטרטגיה, הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור. בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אלוף (מיל') אורי שגיא, נציגו של ברק למו"מ עם סוריה, ששבוי באובססיית הנסיגה מהגולן עד שהיא השתלטה עליו ושבשה לחלוטין את שיקול דעתו, טוען שאילו היה שלום עם סוריה (כלומר אילו ישראל נסוגה מהגולן) שלטון אסד היה יציב ולא הייתה פורצת ההתקוממות בסוריה. אגב, טרם פרוץ המהומות הסביר אסד שהמהומות במצרים לא תתפשטנה לסוריה, כיוון שבניגוד למצרים (שקיבלה את כל סיני) סוריה לא הלכה נגד עמה ולא כרתה שלום עם ישראל. אבל אורי שגיא, שכשם ספרו "אורות בערפל", נוהג כמי שמפעיל אורות גבוהים בערפל, וכמוכה בסנוורים, הוא איבד כל קשר למציאות.

אולם אני מאמין שיותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. אולי התנגדותם היום לנסיגה אינה מן הסיבות הנכונות, אולם עצם תהליך ההתפכחות הוא החשוב. משמעות ההתפכחות, היא שאירועי הדמים בסוריה שיפרו מאוד את מצבנו.

                                                                                                                                  * "שישי בגולן"