הבלוג של אורי הייטנר

איני חסיד של ההרחבות הקהילתיות כדרך הנכונה לצמיחה דמוגרפית של הקיבוץ. באורטל עומדת הסוגיה לדיון, ואני בין תומכי הצמיחה הדמוגרפית באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ ובאורח החיים הקיבוצי, כלומר לא הרחבה קהילתית ולא "חבר בעצמאות כלכלית" וכד'.

אולם פסיקת בית המשפט בסוגיית מעיין ברוך בשבוע שעבר, השומטת את הקרקע מתחת ליכולת של יישובים כפריים (קיבוצים ומושבים) לקיים הרחבה קהילתית, מדירה שינה מעיניי. משמעותה הרבה יותר רחבה מסוגיית ההרחבה הקהילתית; היא שלב נוסף במתקפה על ההתיישבות הציונית, בדה-לגיטימציה להתיישבות ובקעקוע היכולת לקיימה. זה לא יגמר בהרחבות הקהילתיות – המתקפה הזאת תגיע גם לקיבוץ עצמו, גם לקיבוץ השיתופי. אם לא נתעורר היום ונצא לחקיקת מגן – כאשר נתעשת, זה עלול להיות מאוחר מידי.

            בשם קדושת הקניין

בשבוע שעבר נפל דבר בתחום ההתיישבות הקהילתית בישראל, כאשר בית המשפט דחה תביעה של קיבוץ מעיין ברוך נגד תושבים מן ההרחבה, שסירבו לשלם את המסים המוניציפליים.

מדובר בקבוצה גדולה של 40 משפחות מן ההרחבה הקהילתית, שסירבו לשלם את המס והודיעו על פרישתם מן האגודה. המס המוניציפלי במעיין ברוך אינו גבוה במיוחד – 275 ₪ בחודש. אותם תושבים טענו שאין הם מוכנים לשלם את המס הזה, ודרשו להחליפו בקניית מוצרים ושירותים. מי שרוצה תרבות קהילתית, שישלם עליה. מי שיש לו ילדים בגיל המתאים ורוצה שייטלו חלק במערכת החינוך, שישלם. מי צריך מנהל קהילה בחצי משרה? אין צורך ביותר מרבע משרה.

הקיבוץ טען שהצעד מנוגד לתקנון שבשמו הם התקבלו ובניגוד לחוזה עליו הם חתמו. משהם עמדו במרים, הקיבוץ תבע אותם בבית המשפט השלום בנצרת. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את עמדת המשפחות. הוא טען שאי אפשר לחייב אנשים להצטרף לאגודה אם אינם רוצים בכך. גם אם הם הצטרפו, זכותם לעזוב כאשר הם חפצים בכך ואי אפשר למנוע זאת מהם. אמנם הדבר מנוגד לתקנון האגודה, לפיו מי שאינו חבר באגודה אינו יכול להחזיק בנכס, אך התקנון אינו מתיישב עם החקיקה בדבר זכויות הקניין ועם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחוק גובר על התקנון. יתכן שהייתה הונאה מצד המשפחות, כפי שטען הקיבוץ, אך גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצדיק כפיית חברות באגודה. כמובן שמי שחבר באגודה, חייב לשלם את מסי האגודה, אך מי שאינו רוצה בחברות כזו – אי אפשר לכפות זאת עליו. 

למותר לתאר את משמעות הדברים בעבור הקיבוץ. אין צורך להסביר את משמעות הדבר, ליכולת לקיים חיי קהילה.

אין זה פסק הדין הראשון ברוח זו. קדם לו פס"ד של בית המשפט המחוזי, שאפשר לחבר האגודה המוניציפלית באמנון לעזוב את האגודה, בלי לוותר על הנכס (הכוונה לנכס נדל"ני, לא לנחלה, לעת עתה). גם בוררות בין אשדות יעקב לתושבים בהרחבה המסרבים לשלם את מסי הקהילה, פסק ברוח זו.

לפסקי הדין הללו, קדמה החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שבעקבות גל עתירות לבג"ץ, אינה מאפשרת עוד ליישוב לקיים ו' קבלה יישובית, אלא רק ו' קבלה אזורית, ללא יכולת לפסול קליטה להרחבה על בסיס של אי התאמה חברתית, אלא רק על פי קריטריונים קבועים. וגם האפשרות הזאת, שעוגנה בחוק ועדות הקבלה, מוטלת בספק. החוק, שהתקבל לאחרונה כדי לנסות להציל משהו מהיכולת לקיים התיישבות קהילתית – סורס ועוקר בידי יוזמיו, לנוכח המתקפה נגדו בהובלת עיתון "הארץ", בניסיון להתאים אותו לג'יבריש הפוליטיקלי קורקט, אך מתנגדיו לא התרשמו מהסירוס ואף הגבירו את המתקפה ואת הדה-לגיטימציה לחוק. הם עתרו לבג"ץ בתביעה לפסול את החוק בטענה שאינו חוקתי, ולהערכתי הסיכויים שהעתירה תתקבל אינם מבוטלים. אם כך יהיה, לא יהיה עוד כל קריטריון לבחירת תושבי ההרחבה, זולת יכולתם הכלכלית לרכוש מגרש והעיקרון של "כל הקודם זוכה".

            מתקפה על הציונות

רוח רעה נושבת בארץ – רוח אנטי קהילתית ואנטי התיישבותית. שיח הזכויות הליברלי - אינדיבידואליסטי נמתח באופן קיצוני מאוד, שיצר דה-לגיטימציה לכל דבר קולקטיבי, לכל דבר קהילתי. בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מניפים את הדגל הזה. אין כמעט מצב שבו בית משפט בישראל יפסוק לטובת שיקול קהילתי וקבוצתי, מול טענת זכויות הפרט.

את המצב הזה מנצלים גורמים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, שעניינם הוא לקעקע את ההתיישבות היהודית הציונית, בעיקר בגליל ובנגב, ובשם שיח הזכויות והערכים הליברליים ומתוך הבנת רוח בתי המשפט, חותרים לשבור את ההתיישבות ואת יכולתה להתקיים.

איני טוען, חלילה, שבית המשפט והשופטים אינם ציונים. אין לי ספק, שרובם ככולם ציונים, באופן פרטי. אבל בית המשפט אימץ גישה א-ציונית – השיקול הציוני אינו מהווה מרכיב בשיקולי הפסיקה. הרוח הליברלית אינדיבידואליסטית מנוצלת היטב בידי הארגונים האנטי ציוניים.

ברור לי, שתושבי ההרחבה במעיין ברוך ובאשדות יעקב המבקשים לעזוב את האגודה המוניציפלית, אינם עושים זאת מתוך פוסט ציונות. הם בסך הכל טוענים שלא התיישבו במעיין ברוך מתוך רצון בחיי קהילה אלא מתוך רצון באיכות חיים של בית בכפר ובנוף הגלילי. סביר להניח שהיו שגיאות של הקיבוץ בקליטתם, שהביאו לרוח הלעומתית הזאת. אבל צעדם משתלב, שלא מרצונם ושלא בטובתם, בגל העכור של המתקפה על הציונות.

נכון לעכשיו, החקיקה הזאת טרם נגעה באגודות השיתופיות, אך אל נהיה שאננים - זה יהיה השלב הבא. המתקפה הזאת לא תעצור בשערי הקיבוץ השיתופי. לכאורה, האם אפשר לכפות על קבוצת אנשים המקיימים ביניהם שותפות כלכלית במתכונת של משפחה מורחבת, לקלוט לתוכם אנשים בעל כורחם? הרי זה כמעט כמו להכריח אדם להתחתן עם בת זוג שאינו רוצה בה. אבל כאשר אדם שלא התקבל יעתור לבית המשפט, בגיבוי של ארגוני... איך הם קוראים לעצמם? "זכויות האדם" עאלק? – ויטען בשם זכותו הלגיטימית כאזרח שומר חוק להתקבל ליישוב שהוקם על אדמות מדינה ואי קבלתו היא אפליה בלה בלה בלה, סיכויי עתירתו להתקבל אינם רעים.

אנו שומעים כל העת סיפורי אלף לילה ולילה על מתקפה פשיסטית על הדמוקרטיה הישראלית; מסע הפחדה וזריעת פאניקה מוצלח למדיי, שמצליח לטפטף את הארס השקרי הזה למוחותיהם של ישראלים רבים, בעלי נטיה פאבלובית להתייצב דום לנוכח דנדון פעמוני העדר של השבט. המסע הזה יודע היטב לפרוט על נימי הקורבניות של השבט, וקשה לעמוד מולו.

אבל האמת היא שהמתקפה האמתית היא המתקפה נגד הציונות, מתקפה משולבת בארץ ובחו"ל, היוצרת דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, ובכלל זה להתיישבות הציונית.

אני סבור שעל המגזר הכפרי להתעורר ולצאת למאבק ציבורי על ערכי ההתיישבות, הקהילתיות והציונות; מאבק קיומי בעבורנו. על התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, המועצות האזוריות וחברי הכנסת המייצגים את ההתיישבות, להוביל את המהלך, שעיקרו – חקיקת חוק יסוד, המעגן את זכות הקיום וההתפתחות של ההתיישבות הציונית במדינת ישראל. הציונות הקימה את מדינת ישראל, והיום – כאשר הגולם קם על יוצרו, יש להגן על הציונות בחוק. מצער מאוד שהגענו למצב המחייב מהלך חקיקה כזה, אך אין לנו הפריבליגיה להשתמט ממנו.

                                                                                                                                                                                                                              * "שווים"