הבלוג של אורי הייטנר

גשם אחרון / להקת פיקוד צפון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.1.12

בשבוע שעבר בחרנו בחיים עם שלמה גרוניך, והשבוע נעסוק בשיר שונה לגמרי, שיש בו בקשת מוות, כמיהה למוות. השיר הוא "גשם אחרון" – שירם של אהוד מנור ויאיר רוזנבלום.

על סמך מה אני מפרש את השיר כבקשת מוות? בעיניי, זו תובנה מתבקשת לא רק משמו של השיר, אלא בעיקר ממילותיו. איך אפשר להבין אחרת מילים כמו "גשם בוא, רד עליי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימיי ... שא אותי לים ... שא אותי ואת ימיי, אל תוך הנעלם. ... בוא עטוף אותי עכשיו, עצום את שתי עיניי ... והים יגיע עד גגות תבל, ואין אוויר אין אש אין חול, ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול וקץ לכל" ?

ואף על פי כן, קשה לי לחבר בקשת מוות לאהוד מנור. פזמונאי (הוא הקפיד להגדיר עצמו כפזמונאי ולא כמשורר. אני לא חסיד של הדיכוטומיה הזאת, אך אני מכבד את הגדרתו) אופטימי ואדם אופטימי בדרך כלל – זה לא ממש מתחבר לי. מצד שני, המילים מדברות בעד עצמן. ייחסתי את השיר לכאב העמוק של אהוד מנור בעקבות מות אחיו הצעיר יהודה.

לפני שנים אחדות, שרנו את השיר ביום הזיכרון באורטל, והייתה מחלוקת ביני לבין כמה מחבריי על פרשנות השיר. הם שללו את פרשנותי, וטענו שמדובר בשיר של כמיהה לגשם שיבוא, והרצון להתמזג עם הגשם מתוך אותה כמיהה.

פניתי לחברי, חוקר הזמר העברי עופר גביש, ומסתבר שהוא ראיין את אהוד מנור בשנת 2002, ושאל אותו על השיר, כך שיש לנו עדות מפי הגבורה. אכן, השיר מבטא כמיהה למוות, אולם אין לראות בו ביטוי ריאלי לנטיות אובדניות, אלא ביטוי פיוטי לכאב עמוק. ואכן, הרקע התודעתי של אהוד מנור בכתיבת מילות השיר הוא האבל על מות אחיו יהודה.

אולם השיר לא התפרסם כלל כשיר אישי, אלא דווקא בסרט הבורקס, בכיכובו של יהודה ברקן "לופו בניו יורק", שעלה לאקרנים ב-1976. השיר נקרא תחילה "ענן לבן", והוא בוצע בפי חנן יובל וסוזי מילר.

אנו נשמע את הביצוע הנפלא של להקת פיקוד צפון.

גשם בוא, רד עליי, / בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימיי. / רד לאט, רד ושא אותי לים / אל נא אל תחדל לרדת לעולם, / אל תחדל. // רד עכשיו, רד עלי / שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם. // וענן, יחוג מעל ימי הים, / חוג יחוג יומם וליל, / חוג יחוג ורוח מיילל. / והים יגיע עד גגות תבל, / ואין אוויר אין אש אין חול, / ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול / וקץ לכל. // לילה בוא, רד עליי / בוא עטוף אותי עכשיו, עצום את שתי עיניי. / רד לאט, את עין השמש האפל / שים ידך ביד הגשם הנופל, ונופל. // גשם בוא, רד עלי, / שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם.