הבלוג של אורי הייטנר

אלוהיי / קובי אוז

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 30.1.12

בשבועות האחרונים נחשפנו לתופעות קשות של הקצנה דתית, שבאה לידי ביטוי ביחס לנשים והדרתן – הן בפלג הקנאי של המגזר החרדי, בבית שמש ומאה שערים והן במגזר הדתי לאומי, סביב שירת נשים בצה"ל ועוד. בסופשבוע האחרון התפרסם מחקר עומק של מרכז גוטמן, שבו רוב גדול של הציבור ביטא יחס חיובי מאוד למסורת, לאמונה היהודית, לרצון להשתייך, לשמירת מנהגים כמו כשרות בכלל וכשרות לפסח בפרט ועוד. כאשר ניתנה לאנשים אופציית ההגדרה "מסורתי", התברר שאין רוב חילוני בישראל.

לכאורה, אלו שתי תופעות המחזקות זו את זו – התחזקות היחס למסורת והקצנה דתית. אני רואה בכך שתי תופעות מנוגדות – מצד אחד הקצנה וקנאות, ומצד שני חיבור למסורת של פלורליזם ומתינות, שאין בה הדיכוטומיה הקיצונית בין חילוניות מובהקת לדתיות מובהקת.

המסורתיות אינה קיימת רק בעדה אחת, אבל היא נפוצה יותר בעדות המזרח. בשירו "אלוהיי" מבטא קובי אוז געגוע למתינות הספרדית, הרוח המסורתית של סבו, הפייטן והחזן ניסים מסיקה. באלבומו "מזמורי נבוכים" מבטא קובי אוז את המבוכה שלו נוכח הציפיה של החברה הישראלית להגדיר עצמו כדתי או חילוני. אבל הוא נבוך. "אני לא יודע איך לקרוא לך / אלוהים או אלוקים". הוא אינו מנסה לברוח מן המבוכה הברוכה הזאת, מן המקום המסורתי הרחוק כל כך מן הקנאות והקיצוניות. הוא מעביר מסר לסבא שלו, שרוח המתינות שלו נעלמה, לכאורה, אבל למעשה היא רוחשת מתחת לפני השטח, היא קיימת אצל רובו של הציבור, הרוצה להיות ביחד בבית הכנסת הגדול שנקרא ארץ ישראל, כפי שהוכח באותו מחקר. בשיר אחר, אותו כבר השמענו בפינה הזאת, "תפילת החילוני", קובי אוז מציב את כל הזרמים בחברה היהודית זה לצד זה – כל אחד עם הסטריאוטיפים שלו על זולתו, לתפילה פלורליסטית משותפת. זה בית הכנסת הגדול שנקרא א"י.

בשיר "אלוהיי", מבצע קובי אוז דואט עם הקלטת פיוט מפיו של סבא שלו. קובי אוז סירב, למגינת לבו של סבא שלו, לקרוא את ההפטרה בבר מצווה. בהגיעו לגיל ארבעים, עשה לעצמו בר מצווה, עלה לתורה, קרא את ההפטרה ונרגם בסוכריות. היה זה התיקון שלו, לצד יצירת האלבום "מזמורי נבוכים" ואחריו – "מזמורים נוספים".

קובי אוז הוא אחד האמנים הישראליים האהובים עליי ביותר. בחרתי להשמיע את שירו "אלוהיי", לכבוד בר המצווה של בני אסף, שבשבת שירה, השבת הקרובה, יעלה לתורה באורטל. בחודשים האחרונים לימדתי אותו את טעמי המקרא והכנתי אותו לעליה לתורה. טקס העליה לתורה הוא טקס מקורי, שמשפחתנו עיצבה בבר המצווה של בננו הבכור עמוס, לפני ארבע שנים – דרך המשלבת מסורת והתחדשות יהודית.

יש לי המון תודות תודות תודות, ואין כמו קובי אוז לבטא אותן.

אתה אל, אלוהיי / קבץ נדחי ישראל, אלוהיי / קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ / ושלח משיחנו, מלכנו דוד בן פרץ // יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך / ואתה הרי הכל יודע / יש לי הרבה בקשות לבקש ממך / אבל אתה הרי חפץ בטובתי ממילא // אני נותן לך חיוך קטן / על כל דבר יפה שבו אני מבחין, מרשים או עדין. / ואני קצת נבוך / אני לא יודע איך לקרוא לך, / אלוהים או אלוקים. // יש לי המון תודות תודות תודות עומדות בתור מול דלתך / אבל תודות יוצאות לי קיטש. / יש לי מלא בקשות בקשות בקשות בקשות לבקש ממך / למרות שאצלי בסך הכל בסדר. // אלוהיי, אם אתה שומע תפילתי / אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי. / תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל / התחלפה בקנאות, קיצוניות. / אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח / תראה לאט לאט אנשים יוצאים מהמתח / ורוצים בסך הכל להיות ביחד, / בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל / פה כולם מוזמנים להביט אל השמיים / להתפלל לגשמים לפחד מטילים.