הבלוג של אורי הייטנר

מקום נרחב הוקדש בגיליון האחרון של "על הצפון" לסוגיית הבמה שניתנה למייסד "זוכרות" באירוע האזורי במוזיאון הצילום בתל-חי, אך דומני שטרם מיצינו את ליבון הסוגיה.

לא בכדי כך אני מגדיר את הסוגיה – לא סוגיית "זכות" השיבה, שהינה כותרת מכובסת להתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, אלא סוגיית הבמה לברונשטיין.

דודו פלמה, ידידי, מעלה תמיהה – איך זה הסכמתי להשתתף בפאנל בהשתתפות ברונשטיין ולאחר מכן יצאתי נגד הפאנל שבו הייתי שותף. תמיהה במקומה, המחייבת אותי לתשובה כנה.

ברגע שנתתי את הסכמתי להשתתף בפאנל לצד ברונשטיין, אני נושא באחריות מלאה, לא פחות מזו של רונית יהל, לקיום הפאנל, ואין בדבריי כדי להתנער מאחריות. עשיתי טעות חמורה; אשמתי, חטאתי, פשעתי, ודווקא ההכרה בטעותי מחייבת אותי לחשבון נפש ולהכאה על חטא. ההכרה באחריותי מחייבת אותי להזהיר אחרים לבל יכשלו במקום שבו אני כשלתי.

מה היה כישלוני? אורי גנני הגדיר במכתבו את הופעתי בפאנל כ"מצויינת". לא אצטנע, ואומר שזאת התגובה שקיבלתי ממרבית הקהל, בתום האירוע ובימים שאחריו, ובעיקר מחניכי המכינות אותם פגשתי למחרת באירוע "שיח בראש צעיר" של מרכז "יובלים". כישלוני לא היה באירוע עצמו. והאמת היא, שגם אלמלא הייתי משתתף, דברי השקר והקיצוניות של ברונשטיין בלאו הכי אינם משכנעים אדם נורמטיבי מן היישוב. כישלוני היה בעצם נכונותי להשתתף בדיון. בעצם השתתפותי, הענקתי לגיטימציה למה שאינו ראוי ללגיטימציה כיוון שאינו לגיטימי.

בעיניי, אין לתת במה לברונשטיין ולשכמותו. את עמדתי בנדון אחלק לשניים – השאלה האם כל דעה לגיטימית וראויה לבמה, והשאלה האם "זוכרות" היא גורם לגיטימי.

האם ראוי שאזורנו יעניק במה לרוקחי תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין? האם יעלה על דעתנו לכנס ערב במוזיאון הצילום, ולארח בו את אחד ממפיצי התיאוריה הזאת שיציג אותה, ויקרין בפנינו את סרטיו?

האם יתכן שנזמין מכחישי שואה לפאנל תחת הכותרת: השואה – מציאות או מיתוס? כמובן שנאזן את נציג עמותת "מכחישות" ונעמיד מולו מישהו שיציג את הנראטיב הציוני לפיו הייתה שואה. היתכן?

האם נזמין לאירוע מכובד בספריית מעיין ברוך את כותבי הספר "תורת המלך", כדי שיפרסו בפנינו בהרחבה את השקפת עולמם הגזענית?

מי שמשיב בחיוב על השאלות הללו, יהיה עקבי בעמדתו אם יתמוך גם בהזמנת "זוכרות".

למי, ששולל את הזמנתם, כמוני, אסביר מדוע "זוכרות" נמצאים באותה סירה.

סיבה אחת, היא שהאידיאולוגיה שלהם אינה לגיטימית. לא לגיטימי בעיניי לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל. אני סבור שיש מקום לדיונים על דמותה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, על דרכה המוסרית, על דרכה המדינית, הביטחונית, הכלכלית, החברתית, המשפטית. יש מקום לדיונים על גבולותיה של המדינה. לכל הדיונים הללו בסיס משותף – עצם קיומה של המדינה וזכותה להתקיים, הם מעל ומעבר לכל ויכוח.

מה פתאום עלינו לקיים דיון על זכות קיומה של מדינת ישראל? מדוע עלינו לתת במה מכובדת למי ששולל זכות זו? מדוע עלינו לראות עמדה השוללת את זכות קיומה של המדינה כלגיטימית? מדוע מי שמכנה את המדינה "הכיבוש של 1948" הוא אורח ראוי לבמה שלנו?

הסיבה השניה היא השקר. התזה של ברונשטיין היא שב-1948 לא הייתה מלחמה. היה טבח. ב-1948 התנפל גוליית הישראלי על הכפריים הפלשתינאים השלווים והבלתי חמושים בתאוות רצח, אונס ושוד ותוך ביצוע בפשעים נוראים נגד האנושות הוציא לפועל תכנית ממשלתית לטיהור אתני של ארץ ישראל. הפלמ"ח, לדידו של האיש, היה כנופיה של רוצחים, אנסים ושודדים. האם הבמה הציבורית שלנו יכולה לספוג כל שקר? אין גבולות?

פרופ' מוטי גולני הזדעזע מכך שהגדרתי את ברונשטיין במהלך הפאנל "אוטו-אנטישמי". אני עומד מאחורי ההגדרה הזאת. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה עצמאית – זכות טבעית השמורה לכל עם ועם, הוא אנטישמי. מי שמעליל על העם היהודי ומדינתו עלילות שאינן נופלות בחומרתן מן ההאשמות בדבר שימוש בדם נוצרים לאפיית מצות בפסח, הוא אנטישמי. ואם הוא ממוצא יהודי – הוא אוטו-אנטישמי.

                                                                                                                                     * "על הצפון"