הבלוג של אורי הייטנר

עבודה שחורה / אהוד בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.2.12

מספר אירועים בשבועות האחרונים הציפו בעיה חמורה בחברה הישראלית – תופעה של גזענות כלפי העולים מאתיופיה, בשל צבע עורם. איני חושב שהחברה הישראלית גזענית. אני משוכנע שרוב הציבור מקבל את עולי אתיופיה כשווים. אולם גילויי הגזענות הללו הם כתם על החברה כולה. עצם העובדה שגילויים כאלה אפשריים, הם עדות לכך שהחברה אינה עושה די כדי לשים להם קץ והמסר המוקיע אותם אינו חד משמעי.

מקבץ אירועים מן התקופה האחרונה: פרשת החוזה בקריית מלאכי ובו התחייבות לא להשכיר דירות לעולים מאתיופיה. בשבוע שעבר אירח יו"ר הכנסת נער אתיופי שניסה לצאת לבילוי ובשלושה מועדונים בת"א לא נתנו לו להיכנס בשל צבע עורו. לפני ימים אחדים התפרסמה כתבה בווינט שבה אב סיפר על ביטויים גזעניים כלפי בנו בגן.

קליטת יהודי אתיופיה אינה קלה. אף גל עליה לא נקלט בקלות, ובקליטת עולי אתיופיה נעשה ניסיון להפיק לקחים מן העליות הקודמות, על מנת להקל על הקליטה. אולם הפער התרבותי והטכנולוגי בין הקולטים והנקלטים גדול מאוד, עובדה שהקשתה מאוד על הצלחת הקליטה, ולצד הצלחות יפות, קיימות בעיות חריפות בהשתלבותם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית.

בפינה זו עסקנו בסוגיה לפני חודשים אחדים, כאשר השמענו את שירם של שלמה גרוניך ולהקת "שבא" "המסע". היום נשמע את אהוד בנאי ולהקת "הפליטים", באחד השירים הבולטים באלבומם הראשון שיצא ב-1987. השיר, "עבודה שחורה", הוקלט ופורסם בתקופה שבין "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" – שני המבצעים להעלאתה ארצה של יהדות אתיופיה.

"עבודה שחורה" הוא שיר מחאה, המתריס כלפי החברה הישראלית על הדרך בה היא מקבלת את האחים מאתיופיה. אהוד בנאי קורא לישראלים להתייחס לעולים מאתיופיה כאל אחים יהודים השווים לנו בכל, מסר העולה בעיקר במשפט החוזר "ומי יידע אם אברהם לא היה שחור". בנאי מתאר את העולים שלאורך דורות חלמו על גאולה בא"י ועל התלאות שעברו בדרכם לא"י, ומול התום והזוך הללו הוא מתאר את המסר הציני המופנה אליהם, הקורא להם לשטוף את התמימות. הוא מתאר את גודל האכזבה לעומת גודל הציפיות, והמסר הקשה של השיר מתמצה במילים "נמשכת הגלות".

השיר מסתיים בשורות הכואבות ומעוררות המחשבה: " הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה / ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה".

25 שנים חלפו מאז, ולמרבה הצער השיר נותר אקטואלי כפי שהיה כשנכתב.

האחים כהי העור שבאים מאתיופיה / מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה / הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך / מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה / הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות / כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות. / ואני בעיניהם ראיתי איזה אור / ומי יידע אם אברהם לא היה שחור. // האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה / מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל / מאצל הדורה, מעבר להרי החושך / אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל. / הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות / גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות / ואני בעיניהם ראיתי איזה אור / ומי יידע אם אברהם לא היה שחור // האחים כהי העור יחפים בצד הדרך / מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר / הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן / מחכים שתיפתח הדלת מבפנים. / הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה / ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.