הבלוג של אורי הייטנר

מי שדוגל בחברה המבוססת על ערכים של סולידריות וערבות הדדית, חייב לגנות את השביתה הפראית של עובדי הרכבת ואת ההתנהגות הביריונית של הנהגתם ובעיקר של מנהיגתם. מי שמגנה את הקפיטליזם החזירי, חייב להודות שגם זו חזירות. זה הצד השני של החזירות.

החזירות היא המצב הג'ונגלי של העדר חוקים וכללי משחק, העדר התחשבות וסולידריות, מציאות של מאבק כוחני שבו כל אחד מפעיל את כל כוחותיו כדי להשיג את המקסימום לעצמו. המשחק הזה מגונה כאשר בעלי הון מנצלים את כוחם כדי לחטוף עוד ועוד על חשבון העובדים, על חשבון הציבור, על חשבון החלשים. אבל המשחק הזה מגונה גם כאשר ועדי עובדים חזקים מממשים את מלוא עוצמתם ללא כל התחשבות, ללא בקרה, ללא קווים אדומים.

שביתות במגזר הציבורי הן נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במשורה ובאחריות. נשק השביתה הוא הכוח שניתן בידי הפועל המנוצל כדי לפגוע בבעל הבית המנצל בנקודה הכואבת לו, זו הגורמת לניצול הפועל – בכיסו. שביתה במגזר הציבורי אינו נוגעת בכיסו של המעסיק, אלא בציבור הרחב, שאינו צד מן הסכסוך. בדרך כלל, הנפגעים ביותר משביתות במגזר הציבורי, הם החלשים ביותר בחברה. כאשר מערכת הבריאות הציבורית שובתת, נפגעים צרכניה, אלה שידם אינה משגת ואין ביכולתם ליהנות משירותי הרפואה הפרטית. כאשר התחבורה הציבורית מושבתת, הנפגעים הם אלה שאין להם רכב פרטי – שכבות חלשות, זקנים; אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חלופה של מוניות. כאשר התחבורה הציבורית המושבתת היא רכבות – הנפגעים הם בעיקר תושבי הפריפריה.

זכות השביתה היא זכות מקודשת שאסור לפגוע בה, אולם על העובדים לרסן את עצמם ולהשתמש בנשק השביתה בזהירות ואחריות. ועד עובדי הרכבת משבית את הרכבות בישראל חדשות לבקרים; ידו קלה מידי על ההדק והוא משתמש בכוחו לרעה, בחוסר אחריות. זו הסיבה לכך, שאותו ציבור שקיבל באהבה את השביתה הצודקת והאצילית למען עובדי הקבלן, קיבל בזעם את שביתת עובדי הרכבת, כעבור שבוע בלבד.

ומה שחמור יותר, הוא הפרת החוק ובזיון בית המשפט והיחס הבוטה והמזלזל של הנהגת השובתים כלפי בית המשפט. ומה שעוד יותר חמור, הוא גילויי האלימות של אחדים מן העובדים.

יהיו בין הקוראים מי שירימו גבה על כך שאני מתייחס לדרך המאבק, ומתעלם מצדקת המאבק. אכן, אני מתעלם מכך ולא בכדי – איני מאמין שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, ושימוש באמצעים אסורים מחטיא את המטרה, תרתי משמע. כל מי שנאבק על משהו מאמין בצדקתו. אמונה זו אינה מצדיקה הפרת חוק, בריונות, אלימות וביזיון בית המשפט. אין דמוקרטיה ללא כללי משחק, ומי ששובר את כללי המשחק, פוגע בדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא שלטון החוק ואסור לדמוקרטיה לתת את ידה להפרת החוק.

מאבקם הפרוע של עובדי הרכבת כורת את הענף עליו יושבים רעיונות העבודה המאורגנת. התנהגות כזו היא מתנה לשוללי העבודה המאורגנת, היכולים לנופף בה כהוכחה לאזהרותיו מפני סכנותיה. ניתן להשוות את תרומתם של שובתי הרכבת לציבור העובדים בישראל לתרומתו של נוער הגבעות למפעל ההתיישבות ביו"ש...

הייתי אחד ממובילי המאבק נגד נסיגה מהגולן, לאורך שנות ה-90. לא היה זה רק מאבק על נושא שאנו מאמינים בו, מאמינים בחיוניותו למדינה. היה זה מאבק על ציפור נפשנו, על רעיון שבחרנו להגשימו באורח חיינו. והיה זה מאבק על זכויותינו הבסיסיות – נגד חורבן מפעל חיינו, נגד חורבן בתינו, קהילותינו, יישובינו, מקומות העבודה שלנו, מוסדות החינוך של ילדינו. נגד הפיכתנו לפליטים בארצנו.

ואף על פי כן, כבר בראשית המאבק קיבלנו החלטה אסטרטגית – לנהל מאבק דמוקרטי, חוקי ומכובד. מעולם לא התנהל במדינת ישראל מאבק כל כך דמוקרטי, חף מאלימות ומהפרת חוק, כמאבקנו. המגבלות שנטלנו על עצמנו, חייבו אותנו להיות יצירתיים במאבק, שהרי כדי לחסום כבישים ולהצית צמיגים אין צורך ביצירתיות. מעבר לעיקרון הדמוקרטי, ומעבר לעובדה שאופי המאבק ביטא את האופי של תושבי הגולן, היה כאן גם שיקול טקטי של רתימת דעת הקהל לטובתנו. ואכן, בסופו של דבר הדרך בה נקטנו הייתה אחד הגורמים המרכזיים להצלחת מאבקנו.

לכן אני ממליץ לכל מי שמנהל מאבק כלשהו, לאמץ את הדרך הזאת. גם במלחמה יש חוקים, יש כללים, יש אמנת ז'נבה. על אחת כמה וכמה במאבק, ציבורי או מקצועי, במדינה דמוקרטית. הפרת כללי המשחק אינה לגיטימית.

                                                                                                                                        * BSH