הבלוג של אורי הייטנר

* גדעון לוי עלה השבוע לכפרי הדרוזים בגולן. למאמרו, בטורו "אזור הדמדומים" במוסף "השבוע" של "הארץ", נתן לוי את הכותרת "סוריה הקטנה", כדי שלא נתבלבל – בעבורו האזור שבכל ההיסטוריה היה 21 שנים תחת שלטון סורי, שנים שבהן שימש בעיקר כבסיס לתוקפנות נגד מדינת ישראל,  יישוביה ותושביה, הוא עדין "סוריה", גם כמעט יובל לאחר שחרורו בידי ישראל.

מן הסתם, לוי עלה לגולן כבלעם, לתאר את התושבים הסורים (במאמר שכתב לפני מספר שבועות הכחיש לוי את דרוזיותם של הדרוזים, והקפיד לציין שמדובר בסורים, ש"רק" הדת שלהם היא דרוזית) העשוקים, הנאנקים תחת קלגסי הכובש הישראלי. והנה, ככל שהתאמץ, אפילו הוא לא הצליח לתאר זאת. וככל שהתאמץ להסתיר ולתרץ זאת, בין השיטין של המאמר מסתתרת התובנה שלו, אפילו שלו, שהדרוזים בגולן רוצים לחיות בריבונות ישראל ולא בריבונות סוריה. הוא לא יאמר זאת, הוא לא יודה בכך לעולם, אבל הוא מבין זאת.

לוי מראיין דרוזים ב"סוריה הקטנה" שלו, ומתאר את המחלוקת בין תומכי אסד למתנגדיו בקרב הדרוזים. בתיאור זה הוא מעצים את טענת "סוריה הקטנה" – מדובר באזרחים סורים, שכמו האזרחים הסורים האחרים חלוקים ביניהם פוליטית בין צדדי המתרס בסוריה. "באור התכלת העזה נגלים הקרעים והשסעים כולם, לא עוד בין קומץ משתפי הפעולה עם הכיבוש הישראלי למתנגדיו, אלא בין תומכי המשטר בסוריה למתנגדיו". זה המסר הגלוי של לוי: מדינת ישראל היא "אקיבוש הישראלי", אין לה תומכים בקרב הדרוזים אלא "משתפי פעולה" שטינקרים, שכנראה יש לטפל בהם כפי שמטפלים במשת"פים באזור הדמדומים האהוב עליו בשטחי הרשות הפלשתינאית. המשת"פים הללו הם קומץ, לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא המחלוקת הפנים סורית.

אך בהמשך, הוא אינו מצליח להסתיר את המסר הסמוי. כך, למשל בקטע הבא: "תומכי המשטר ... חוששים שסוריה החילונית תהפוך איסלאמית, חושבים שאסד היטיב עם הדרוזים, ואולי גם, בסתר לבם, רוצים בהמשך משטרו של אסד, שיבטיח את המשך הסטטוס קוו של הכיבוש הישראלי הנוח. רבים בגולן משוכנעים שאסד לא ישחרר את הגולן (ומוטב שכך), כי קיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטר הסורי".

גם כאן לוי מתחכם. הוא מזכיר את "אקיבוש הישראלי". הוא מדבר במונחים של "שחרור הגולן". כאשר ישראלים מדברים על "שחרור" הם פשיסטים ופטישיסטים של דם ואדמה שהרי רק אדם ניתן לשחרר ולא אדמה בלה בלה בלה. אבל כאשר מדובר על הוצאת שטח מידי ישראל, המילה "שחרור" אינה רק לגיטימית, אלא זה הביטוי שבו הוא עצמו משתמש. וכיוון שלפני כשבוע - שבועיים גדעון לוי, שבמשך שנים תוקף את ישראל הדוחה את ידו המושטת לשלום של איש השלום בשאר אסד, תפס צד והחל להביע תמיכה במתנגדי אסד, הוא מאשים את אסד באשמה הנוראה ביותר בעיניו – שקיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטרו. אך כל ההתחכמויות הללו אינן יכולות להסתיר את האמת, שבאופן מפתיע מצליחה לבצבץ אפילו בְּמאמר של לוי – שבסתר לבם הדרוזים רוצים בהמשך ריבונות ישראל. וכיוון שהוא אינו יכול לגמור משפט בלי להזכיר את "אקיבוש" הוא מגדיר אותו כ"אקיבוש הישראלי הנוח". הם כל כך רוצים להמשיך לחיות תחת אקיבוש הנוח הזה, עד שלמען מטרה זו הם מוכנים לתמוך באסד הטובח באלפים ועוד יטבח רבבות מבני עמו, כיוון שאסד לא "ישחרר" אותם מעול "אקיבוש" הנוח.

לוי מצטט אחת ממתנגדות אסד, שפאא אבו ג'אבל, בוגרת לימודי משפטים באוניברסיטת חיפה, לקראת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. בעברית צחה, היא אומרת לו: "הכיבוש הישראלי חכם ... הם נתנו לנו להתרגל אליו. חופש הביטוי שלנו מושפע מישראל. אם לא היה חופש הביטוי, היינו כמו הסורים. את זה אי אפשר להכחיש. אבל אחרי מה שקרה בסוריה, אני כבר לא בטוחה מה יהיה. יש שיתוף פעולה בין ישראל למשטר בסוריה. עכשיו אני לא בטוחה אם הילדים שלי לא יחיו גם הם תחת הכיבוש הישראלי. אסד לא התאמץ להחזיר את הגולן. היה חשוב לו לשמור על אויב חיצוני. זו עסקה משתלמת לשני הצדדים. זאת עוד סיבה למה אנחנו צריכים להתנגד לאסד וזאת עוד סיבה למה הרוב, אולי 80% כאן, תומכים באסד: אנשים אוהבים את העסקה בינו לבין ישראל ורוצים להמשיך בסגנון החיים של ישראל".

באמת אקיבוש הזה ממש לא בסדר. הוא נתן לדרוזים להתרגל אליו ואפילו הרגיל אותם לדמוקרטיה וחופש ביטוי. וגם הפעילה הפוליטית הזאת אינה יכולה להכחיש שהדרוזים בגולן נהנים מהדמוקרטיה ומחופש הביטוי ושהם יודעים היטב מהי סוריה ומה מצפה להם אם חלילה יופקרו וימסרו לחסדי המשטר הסורי. אך הדבר החשוב ביותר שהיא אומרת, הוא שתמיכת 80% מהדרוזים באסד, נובעת מאמונה שלהם שבסרבנות שהוא (ואביו) מפגין במו"מ המדיני מצד אחד ובהססנותו לצאת למלחמה בעקבות לקח מלחמת יום הכיפורים מצד שני, קיומו של שלטון אסד מנציח את המצב שבו הם חפצים – להיות ישראלים.

מרואיין אחר, עאטף ספאדי, מגנה בחריפות רבה את שלטונו הרצחני של אסד ואינו מתרשם כל כך מהתמיכה של הדרוזים בגולן באסד: "הרוב נגד אסד אבל הם לא יעזו להגיד את זה. תומכי אסד הם הקבוצה הכי פעילה כי קל להם להזדהות. אני רוצה שהגולן יוחזר לסוריה, אבל לא תחת שלטון אסד. הגולן סורי. נכון שטוב לנו יחסית מבחינה כלכלית, אבל אני גם יכול לנסוע לאמריקה ולעשות עוד יותר כסף, אז מה? מקומנו בסוריה".

יש מספר מסרים מעניינים בדבריו של ספאדי. המסר הראשון הוא תיאור הפחד של הדרוזים בגולן לומר את דעתם האמתית. כל מי שמכיר את ההוויה הדרוזית בגולן, יודע שאכן קיים פחד כזה, ועוד אחזור אליו. המסר השני, הוא אי רצונו שהגולן יימסר לסוריה תחת שלטון אסד. למה? כי הוא מעדיף את הדמוקרטיה הישראלית על הרודנות הסורית. ומי יחליף את אסד? סביר להניח שגם הוא מבין שאם הרודנות הזאת תיפול, תקום תחתיה רודנות אחרת. כאשר הוא אומר שאינו רוצה שהגולן "יוחזר" לסוריה תחת שלטון אסד, המסר הסמוי שלו, הוא שעד שסוריה תהיה מדינה דמוקרטית מערבית כמו ישראל, הוא אינו רוצה בנסיגה ישראלית מהגולן. כנראה שלא מדובר בקדנציה שלנו. המסר השלישי, הוא שהדרוזים נהנים מרווחה כלכלית בגולן, ומרמת חיים שונה לחלוטין מזו של אחיהם הדרוזים בסוריה ולכן טוב להם תחת שלטון ישראל והם רוצים בו. ספאדי "מגנה" בקריצה את הדרוזים על כך, ומזכיר להם שכדי להצליח כלכלית הוא יכול לנסוע גם לאמריקה. מתוך דבריו ניתן להבין, שמבחינת הדרוזים בגולן, "אמריקה" כבר כאן.

במאי התיאטרון מוניר בכרי, שהעלה לאחרונה הצגה באקדמיה לאמנויות המופע בתל-אביב, הוא המרואיין האחרון המצוטט בכתבה: "גם הוא מודה שהחיים בגולן הכבוש טובים יחסית, 'אבל גם אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהנום במולדת – אני מעדיף את המולדת". לוי אוהב טקסטים פטריוטיים כאלה, כאשר אינם נשמעים מפיהם של ישראלים. אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך לוי היה הופך משפט כזה מפי יהודי לחוכא ואיטלולא.

אך גם את הטקסט הזה כדאי לקרוא בעיניים פקוחות. מאחר ואצל הדרוזים הפחד מדבר, על זה כבר הסכמנו, ברור שכאשר הוא אומר ש"החיים בגולן הכבוש טובים יחסית", כוונתו היא שהחיים של הדרוזים בגולן מצוינים. אך המשפט המעניין הוא "אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהנום במולדת – אני מעדיף את המולדת". מהי המולדת? האיש חי על אדמתו, בכפר שלו. הוא חי במולדת. וכך הוא יכול לומר את האמת שלו, שהוא מעדיף "גיהנום במולדת", וכך גם להישמע פטריוט וגם לרמוז שכיוון שהוא במולדת, ולבטח שאין הוא חי גיהנום – המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר בעבורו.

מה האמת בנוגע לדרוזים בגולן? הדרוזים בגולן אינם סורים ואינם ישראלים. הם אינם פרו סורים וגם אינם פרו ישראלים. הם דרוזים. הנאמנות שלהם היא אך ורק לאינטרס הדרוזי. הדרוזים אינם מגדירים עצמם כלאום אלא כעדה דתית. הנאמנות המרכזית שלהם היא לעדתם. כמיעוט קטן ונרדף במזרח התיכון, סיגלו הדרוזים לעצמם חוכמת הישרדות – נאמנות לשליט ולמשטר שתחתיו הם חיים; נאמנות הכוללת תביעה מעצמם לשירות המסור ביותר בצבא ובכוחות הביטחון של המשטר. הנאמנות למדינה ולמשטר היא המגן על העדה. זאת הסיבה לנאמנות של הדרוזים בישראל למדינת ישראל, וכמוה – הנאמנות של הדרוזים למדינותיהם האחרות.  

מדוע, אם כן, הדרוזים בגולן אינם נאמנים לישראל? אחרי מלחמת ששת הימים, הדרוזים היו נאמנים לישראל, חגגו את יום העצמאות, הניפו את דגל ישראל, דרשו את סיפוח הגולן לישראל וביקשו להתגייס לצה"ל. הכל השתנה ברגע שישראל החליטה לסגת מכל סיני. הדרוזים הבינו שיש להם עסק עם מדינה בלתי צפויה, ששיקוליה אינם רציונליים, ומחר היא עוד עלולה לסגת מהגולן ולהפקיר אותם לרודנות הסורית. מרגע זה הם עשו את החשבון שלהם: אם יביעו נאמנות לישראל וישראל תיסוג מהגולן, הם יודעים מה צפוי להם לאחר הנסיגה. אם יביעו נאמנות לסוריה, הם יודעים שלא יאונה להם כל רע בישראל. הם בחרו לבטא נאמנות לסורים. אבל כל מי שמכיר את הדרוזים בגולן יודע, שטוב להם בחופש ובשפע הכלכלי שממנו הם נהנים תחת ריבונות ישראל, והפחד הגדול ביותר שלהם הוא מפני החלפת המציאות הזאת במציאות של החיים תחת רודנות ובעוני, כפי שחיים אחיהם בסוריה.

ומדוע רובם הגדול תומך באסד? כיוון שהדרוזים בסוריה, מתוך אותה תפיסה הישרדותית – גרסה מוקצנת של "דינא דמלכותא דינה" שלנו, היו נאמני הנאמנים של אסד ואיישו ומאיישים את כוחות הביטחון הסוריים. אם ייפול המשטר, הם חוששים, המשטר החדש יתנקם בהם. הם חוששים מטבח. ומדוע בכל זאת יש מיעוט המתנגד לאסד? כנראה שיש מי שחשים שהחמאה מרוחה בצד השני, והם נערכים ליום שאחרי.

זה התיאור האמתי של המציאות, ולכן אין סיכוי שכך גדעון לוי יתאר אותה.

* סקרי דעת קהל הם תבלין לחדשות, אך אצלנו כבר מזמן מתייחסים אליהם כאל החדשות עצמן. זה חלק מהידרדרות העיתונות. דווקא העיתונים המחשיבים עצמם כרציניים – "הארץ" שתמיד הקפיד על התדמית הזאת ו"מעריב" שבחודשים האחרונים עובר תהליך מבורך של "דה-טבלואידיזציה" וחזרה לדימוי של עיתון רציני, פרסמו בכותרת הראשית ובמרכז עמודי החדשות ומוספי השבת סקרים. זה לא ממש אות כבוד לעיתונות.

התייחסות של העיתון לסקר שהוא עצמו ערך כאל מרכז חדשות השבוע, מעידה על גבהות לב אגוצנטרית ויהירה, לצד שיקולי הרייטינג מתוך הנחה שהקהל אוהב את ספורט הסקרים. אבל הסקר אינו החדשות, בעיקר כאשר אין בו איזו הפתעה מרעישה. שני הסקרים אינם מנבאים מהפך, אלא את המשך שלטון הליכוד בראשות נתניהו. עם זאת הפער בין העיתונים גדול למדיי – ב"הארץ" הליכוד זוכה ב- 35-37 מנדטים ואילו ב"מעריב" ב-27 בלבד. פער עצום של כעשרה מנדטים. אגב, בסקר ב"מעריב" נכתבו התוצאות של סקר המנדטים כתוצאות באחוזים, הליכוד קיבל, למשל, 27%, אך ספירת הקולות מצביעה על שלם של 120%... הפער הגדול הוא גם במספר המנדטים של מה שמכונה גוש ליכוד - ימין - דתיים. בשני העיתונים יש לגוש הזה רוב, אולם ב"מעריב" מדובר ב-62 מנדטים וב"הארץ" הרבה יותר – 72-74 מנדטים. ב"מעריב" הרוב של הגוש הזה קטן, כמעט גבולי, אך יש לזכור ששאר 58 המנדטים כוללים את גוש המפלגות האנטי ישראליות, שלבטח לא תוכלנה למצוא את עצמן גם בקואליציה של מפלגת העבודה ו"קדימה".

האם פירוש הדבר שהרכב הקואליציה הבאה יהיה דומה לנוכחית? לא בהכרח. אני מסכים עם יוסי ורטר ב"הארץ", שהדבר הקבוע היחיד הוא המשך ההגמוניה של הליכוד, והרכב הקואליציה יכול להיות מגוון. "נתניהו לא יהיה חייב ללכת דווקא עם החרדים שהפכו לשנואי העם. הוא יכול לבחור כל שותף על פי נוחותו: 'קדימה', או 'העבודה', או לפיד, או 'ישראל ביתנו', או חלק מהם. היתר יבואו במחירי סוף העונה. במצב המנדטים העולה מן הסקר הזה, המשא ומתן הקואליציוני שינהל נתניהו יהיה כרוך בהדיפת המפלגות שיסתערו על דלתו של ראש הממשלה הנבחר. נתניהו ייאלץ להורות למזכיר הממשל: 'תנעל, תנעל את הדלת'".

להערכתי, נתניהו ירצה ממשלה שהוא הציר המרכזי בתוכה. קואליציה שבה מפלגות מימינו ומפלגות משמאלו. על סמך מה אני סבור כך? כי כך הוא רצה גם בקואליציה הנוכחית. הוא רצה את "קדימה", אך ציפי לבני סיכלה זאת כיוון שלא הייתה מוכנה להתפשר על דרישתה לרוטציה. מפלגת העבודה הצטרפה, אך בהמשך התרסקה, תחת הנהגתו של ברק. סביר להניח שכך נתניהו יבנה את ממשלתו. שלי יחימוביץ' לא תצטרף לממשלה, אלא תבנה את עצמה באופוזיציה כאלטרנטיבה לקו הכלכלי – חברתי של נתניהו. יאיר לפיד יצטרף לממשלה. מה שיישאר מ"קדימה" – אם יהיה זה בראשות מופז, תצטרף. אם בראשות לבני – יתכן שהיא שוב תדרוש רוטציה...

בשני הסקרים "קדימה" נופלת – ב"הארץ" לסביבות העשרה מנדטים וב"מעריב" לסביבות ה-16. ב"הארץ" מספר המנדטים של "קדימה" גדול יותר בראשות מופז. ב"מעריב" יתרון קל ללבני. ב"מעריב" שניהם לא רלוונטיים בשאלה מי מתאים יותר לראשות הממשלה, הם או נתניהו (אך עם יתרון גדול ללבני על מופז). בסקר הפופולאריות של "הארץ", בו אגע בהמשך, ציפי לבני, שהפופולאריות שלה הרקיעה שחקים לפני שנים מעטות, נמצאת במקום האחרון. אני מסכים עם ניתוחו של יוסי ורטר, שהגורם המרכזי לקריסתה של לבני הוא החלטתה השגויה לא להצטרף לממשלה. "בתום שלוש שנים מרות כלענה בישימון האופוזיציוני, היא הפריכה, שלא בטובתה, את המוסכמה ששלטון כובשים רק מן האופוזיציה. החלטתה שלא להצטרף לממשלת נתניהו במארס 2009 מצטיירת כיום, עם הפריימריס לראשות קדימה, כמהלך אובדני. שירות העם באופוזיציה לא הפך לכן שיגור שלה ללשכת ראש הממשלה, אלא אולי הביתה, לרמת החי"ל".

האופוזיציה עשויה להיות חממה ליצירת אלטרנטיבה שלטונית כאשר מדובר במפלגה אידיאולוגית, כמו הליכוד וכמו מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ', לא כאשר מדובר במפלגה אופורטוניסטית כ"קדימה".

בסקר ב"מעריב" יאיר לפיד שומר על יציבות יחסית – כעשרה מנדטים, מנדט אחד פחות מבסקר הקודם. לעומת זאת, ב"הארץ", שבו תוצאותיו בסקר הקודם היו טובות במיוחד, הוא מאבד באחת חצי מהמנדטים שלו. למועמד חדש, שכל מה שיש לו זאת הפופולאריות שלו, זו מכה קשה. גם כאן אני מקבל את הניתוח של ורטר: "אפשר להכביר מילים על הטעויות שעשה בחודשיים הללו: ההסתגרות בין דפי הפייסבוק, ההתנזרות מראיונות, מחיקת הסטטוסים הביקורתיים, הבריחה מעימות עם הגולשים תוך שימוש במילים האלמותיות 'טוב, ביי', פרשת הדוקטורט נטול הבגרות באוניברסיטת בר אילן, וכן הלאה. אפשר, אבל אין צורך. דבר אחד ברור: אם הוא ימשיך בדרך הזו, מי שיאמר לו 'טוב , ביי' ואולי אפילו 'יאללה ביי', יהיו הבוחרים".

סקר הפופולאריות של "הארץ" – שהיה לכותרת הראשית של העיתון, הוא סקר פופוליסטי, שיוסי ורטר הגדיר אותו כ"בדיקת מאזן הרייטינג". הסקר העמיד אישים בכירים למשפט הנסקרים, בהערכה: שבעי רצון או לא שבעי רצון. סוג של "לייק" ואנלייק". כל כך פופוליסטי. כל כך רדוד. וכך הם דרגו את מצעד הרייטינג של הבכירים, שבראשו הנשיא פרס עם רייטינג היסטרי של 81% אהדה ובתחתיתו, כאמור, ציפי לבני עם 31% בלבד. המנצח הגדול הוא הנשיא. פרס מפריך את המוסכמה שמי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו. עובדה – האיש שמפעל חייו הוא המרדף אחרי הכבוד והפופולאריות, הצליח להשיג אותם בגדול בשלהי העשור התשיעי לחייו. ברור שפרס אינו מסתפק. בכך הוא יחתור ללא לאות לפופולאריות של 100%. השאלה היא רק האם הוא תפס את הפטנט ויתמיד בו, או יבעט בדלי המלא.

בעוד ניתן איכשהו לקבל בדוחק את סקר הפופולאריות של הפוליטיקאים, לא כן כאשר מדובר בראשי מערכת הביטחון. מה הייתי משיב לסוקר אילו שאל אותי על שביעות רצוני מראש המוסד תמיר פרדו? אלו כלים יש לי כדי להשיב על השאלה? איזה מושג יש לי על מעשיו, על הישגיו, על כישלונותיו, על תפקודו, על דרכו? אפילו ורטר מודה, בעקיפין, שהשאלות הללו אינן הגיוניות. "איש אינו יודע לשפוט אם גנץ הוא רמטכ"ל טוב או רע, אם הצבא תחת פיקודו יעיל יותר או פחות". אבל למרות הסתייגותי העקרונית, די השתכנעתי מהטיעון של ורטר בזכות האהדה לראש השב"כ: "הנתון אולי התמוה ביותר הוא המקום החמישי שאליו הגיע ראש השב"כ, יורם כהן, בתום שנתו הראשונה בתפקיד. האיש שפרצופו אינו מוכר לציבור ופעילותו בוודאי שאינה ידועה, זוכה להתברג בצמרת הרשימה, הרבה לפני בכירים ממנו בכל תחומי השלטון. מה ניתן להסיק מכך? שהישראלי מזהה בתחושת הבטן שלו, שהעדר הפיגועים אינו דבר מובן מאליו. שמישהו משקיע מזמנו ומסכן את חייו, בימים ובלילות, כדי שהאזרחים בעורף יוכלו לחיות בנחת. המישהו הזה הוא ראש השב"כ, המייצג את הארגון כולו".

הסבר הגיוני. הסבר הגיוני לא פחות, הוא שבניגוד לפוליטיקאים העומדים כל העת בעין הסערה והביקורת הציבורית, אנשי מערכת הביטחון סמויים מן העין. הפופולאריות שלהם היא מעצם היותם אנשי צבא או מערכת הביטחון, ולאו דווקא פופולאריות אישית.

הפער בין היחס לפוליטיקאים לבין היחס לאנשי צבא, בא לידי ביטוי בולט בתשובות הציבור לשאלה של הסקר ב"מעריב" – למי הוא מאמין יותר בסוגיית מסמך הרפז, לברק או לאשכנזי. מתברר שמספר המאמינים לאשכנזי גדול פי 3 ממספר המאמינים לברק. זהו נתון מדהים, לנוכח הדברים הברורים שנאמרו בטיוטת מבקר המדינה אודות אשכנזי ולנוכח הגילויים בפרשה.

ברק צבר בשנותיו בפוליטיקה טינה גדולה, אמינותו נשחקה עד דק, תדמיתו שלילית, והסקרים האחרונים שבהם הוא איכשהו מגרד את אחוז החסימה הם שיפור לעומת מצבו עד כה. גם דעתי עליו שלילית מאוד. אך דווקא בפרשה זו, הדמות השלילית והבעייתית היא אשכנזי. ברק הוא הבכיר בין השניים ולכן הוא נושא באחריות למערכת היחסים העכורה ביניהם. אבל ההתנהגות של אשכנזי, אשתו, עוזרו ודוברו (שאמור להיות דובר צה"ל ולא דוברו) היא התנהגות של פוטש, חוסר אמינות, חתירה תחת הדרג המדיני. אף שבדרך כלל איני נוטה לפליליזציה של המערכת הציבורית, ומסתפק בביקורת הציבורית והמוסרית על אנשי הציבור, אני סבור שלא יהיה מנוס מחקירה פלילית של הפרשה, ולא נראה לי שאשכנזי יצא ממנה טוב.

בינתיים הוא פופולארי מאוד. הטקס הביזארי נוסח העולם השלישי, של הנצחתו בחייו ברחוב בשם רחוב באור יהודה, הם עדות לכך. ובסקר עצמו  21% רואים בו מועמד מתאים לראשות הממשלה ו-66% רוצים אותו במערכת הפוליטית. מזל מועלם ובן כספית מגדירים אותו כ"טפלון". הם צודקים. אבל כדאי לזכור שהאחרון שקראו לו "טפלון" היה ... אהוד ברק. כך שלא לעולם חוסן. מועלם: "אשכנזי, אם לשפט על פי התנהלותו מאז פרסום הדו"ח, לא ויתר על החלום להיות ראש ממשלה. הוא סיפק רגעים מביכים והזויים במיוחד ביום שני, כשהגיע לאור יהודה לחנוך שדרה על שמו. זה היה פחות מיממה לאחר שדו"ח המבקר חשף אותו בקלונו. 'אולי טעיתי אבל לא ברחתי משדה הקרב', קרא אשכנזי מן הכתב דברים שנוסחו בעזרת יועצי תקשורת. ככה בדיוק מדבר פוליטיקאי. את ההזמנה לאירוע קיבלה התקשורת רק בלילה שקדם לטקס. אשכנזי ויועציו חיפשו במה מתאימה להגיב לדו"ח המבקר. כזו שתדגיש עד כמה הוא אהוב בציבור. חיפשו ומצאו שיש טקס קריאת שדרה על שמו באור יהודה, שנדחה בגלל מזג האוויר ועטו על ההזדמנות. קצת צניעות ביום זה לא הייתה מזיקה לאיש. אשכנזי נראה כמי שרודף אחר הכבוד, מחפש את נחמת ואהבת הציבור. אחרי הכל זהו מקור כוחו". הייתי מוסיף ואומר, בהקשר של אשכנזי, שמה שנראה כמו פוליטיקאי, הולך כמו פוליטיקאי ומדבר כמו פוליטיקאי – הוא פוליטיקאי.

עוד נתון מעניין בסקר ב"הארץ" הוא שרק רבע מהציבור תומך בתקיפה באיראן. תוצאה זו מעוררת תמיהה? נתניהו מעמיד את השאלה האיראנית על ראש שמחתו, על ראש שמחתנו ועל ראש שמחת העולם כולו. הוא, ועמו ברק, מצטיירים כמי שדוחפים לתקיפה באיראן. איך ניתן להסביר את העובדה שהציבור תומך בהמוניו באדם, שבנושא המרכזי, לפחות על פי תפיסתו, הוא דוחף לכיוון הפוך מעמדת הציבור? ואיך זה שמספר המשיבים שהם סומכים על נתניהו וברק בסוגיה האיראנית כפול ממספר התומכים בתקיפה?

לכאורה, מעיד הדבר על אי רציונליות של הציבור. אני מנתח זאת אחרת. אני סבור שהציבור אכן אינו רוצה תקיפה ישראלית באיראן. אבל הציבור מבין ויודע, שגם נתניהו וברק אינם רוצים לתקוף באיראן. הציבור סומך על השניים, כיוון שהוא מאמין ויודע שהם יעשו הכל כדי להימנע מתקיפה ושגם דיבוריהם בעד תקיפה נועדו ללחוץ על העולם לבצע צעדים שיוכלו למנוע את התקיפה, כלומר לסכל את תכנית ההתגרענות האיראנית באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות סנקציות כלכליות. אולם הם גם מכשירים את הקרקע למתקפה, במידה ולא תיוותר כל ברירה אחרת. הציבור סומך על שיקול דעתם, שלא יתקפו, אם תהיה ברירה אחרת. הציבור אינו רוצה בתקיפה כיוון שהוא מודע לכך שמחירה עלול להיות כבד, אך הוא מודע לכך שהמחיר של פצצה גרעינית בידי איראן כבד הרבה יותר, ואם הדרך היחידה לסכל אותה תהיה התקפה ישראלית, הציבור  יתמוך בה.

* ביקורת חריפה נמתחה על נתניהו, על אזכור השואה בנאומו בוועידת איפא"ק. כך, למשל, מאמר המערכת של "הארץ": "הוולגאריות וסרות הטעם של הנואם... לא היסס להשוות בבוטות את ישראל היום למצבם של יהודי אירופה בשואה ... נראה לעתים כמי שעורך תחרות נאומים עם עצמו ... כל האמצעים כשרים: קיטש ומוות ... רטוריקה נואלת המשלבת מסכנות ומגלומניה" וכן הלאה וכן הלאה. ואחרי הסגנון היהיר והמתנשא הזה של מאמר המערכת (!) של "הארץ", מתפלאים כותביו מדוע הם מאבדים את השפעתם ומושא שנאתם הופך פופולארי יותר ויותר.

תנועת "גוש שלום" ירדה על נאומו של נתניהו במודעתה השבועית ב"הארץ": "נתניהו השווה את הישראלים ב-2012 ליהודים באושוויץ ב-1944. דמגוגיה מבחילה, עלבון לישראל הריבונית מפי ראש ממשלתה, ניצול ציני במיוחד של זכר קרבנות השואה".

כדאי לנתח את המודעה הזאת, כדי לבחון מי כאן הדמגוג המבחיל. מדוע אין להשוות בין הישראלים ב-2012 ליהודים ב-1944? מדוע זה עלבון לישראל הריבונית? כיוון שישראל היא ריבונית. בהיותה ריבונית וחזקה, היא שונה מהמצב של היהודים בשואה. במה היא שונה – בכך שהיא יכולה להגן על עצמה, על אזרחיה, לאיים על אויביה, לא להיות מרמס תחת מגפיהם. טענה זאת נכונה וצודקת. אך מה היתה ה"השוואה" של נתניהו בין ישראל היום והיהודים בשואה? בדיוק זו. הוא לא טען בדבריו שמצבנו דומה למצבם, אלא שמצבנו שונה ממצבם. הוא טען שבניגוד למצב אז, היום ישראל היא מדינה ריבונית חזקה, עם צבא חזק, שיכולה להגן על אזרחיה, להרתיע את אויביה ולנצח אותם. אז מה הטענה נגדו? אין שום אמת בביקורת הזאת, וניתן להגדירה בשתי מילים: דמגוגיה מבחילה.

ואולי, בעצם, הטענה היא על עצם אזכור השואה? נניח שעצם אזכור השואה אינו לגיטימי. אולי. אבל מי שעומד בראש "גוש שלום" הוא אורי אבנרי. אתקן את המשפט – "גוש שלום" הוא אורי אבנרי. את המודעה הזאת ניסח אורי אבנרי. אבנרי הוא האיש שבנה את הקריירה הפוליטית והתקשורתית שלו, על השוואת ישראל לנאצים, מ-1949 ועד עתה (ב-1948 הוא כתב את ספרו הפטריוטי "שדות פלשת 1948" אך כעבור שנה כתב את ספרו "הצד השני של המטבע" ובו הדרך לה הוא מטיף מאז ועד היום, כולל הצגת ישראל כמדינה נאצית). כאשר דווקא אבנרי יוצא נגד השוואות לשואה, הוא אינו חוטא רק בצדקנות, אלא בעיקר בצביעות.

* אם יש דבר שקשה להאשים בו את בן דרור ימיני, הוא בנאיביות. יש מעט עיתונאים בישראל הקונים פחות ממנו את סחורת התעמולה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית. אבל הפעם, בן דרור נפל למלכודת של הקמפיין האפולוגטי לפיו בנאום השאהידים שלו, אחמד טיבי לא דיבר על המחבלים אלא על אזרחים וילדים פלשתינאים שנהרגו.

האמנם? מי שמוביל את הקמפיין האפולוגטי הזה הוא נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. בהופעה בתכניתם של לונדון וקירשנבאום הוא הציג את הקטע מנאומו של טיבי, שהופץ ביוטיוב, שעליו התבססה הביקורת נגדו, ובו הגדיר כשאהידים את "אלה שהכיבוש רצה שיכנו  אותם טרוריסטים" והוסיף בהקשר שלהם ש"אין דבר נעלה יותר מאשר אלו שמתו למען המולדת". אין הוכחה חותכת מזו כדי להבין למי הוא התכוון. לא, לנדב אייל יש הסבר מצוין. את הדברים האלה טיבי אמר בכלל בשנה שעברה, ולא השנה. אה! אם הוא אמר זאת בשנה שעברה, זה בסדר. יש התיישנות. בינתיים הוא חזר בתשובה והוא כבר אינו משבח את הטרוריסטים אלא את האזרחים שנהרגו. ומתוך נאומו חוצב הלהבות של טיבי, הוא הוציא קטע שבו הוא מתייחס לקורבנות – הילדים שנרצחו מאש הטרוריסטים הישראלים וכן הלאה וכן הלאה, ודיבר על הרוגי יום האדמה ועל הטבח בכפר קאסם. אבל אפילו בקטע הזה, שנועד ללמד סניגוריה על טיבי, מופיע המשפט הבא: "לא נפלו השאהידים כדי לזכות בפרס בגן עדן, אלא כיוון שהגנו על המולדת". האם הוא רוצה לומר שה"קורבנות", שהאזרחים או הילדים שנהרגו, נפלו בהגנה על המולדת? ומה כוונתו בכך שהם לא מתו כדי לזכות בפרס בגן עדן? ברור כשמש, שטיבי מתייחס בדבריו לטענה על כך שהמחבלים המתאבדים עושים זאת כדי להשיג 72 בתולות בגן עדן. הוא יוצא נגד הטענה הזאת, שמבזה את זכרם. לא, הוא טוען, הם לא התאבדו כדי לזכות בפרס בגן עדן. הם יצאו להגן על המולדת.

אין ספק שהשאהידים אותם מעלה טיבי על נס הוא המחבלים, לצד האזרחים שנהרגו שגם את זכרם הוא מעלה. אני כלל לא מופתע מהקמפיין שנועד לגונן עליו. אבל ... בן דרור? אתה?! כך נפלת?!

* המלצת השבוע – פרויקט מיוחד לזכרו של אריק לביא ב"גלריה" של "הארץ".

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המוסף הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "ציפי לבני נבחרה לרשימת 150 הנשים המשפיעות בעולם: המטרה הבאה  להיכנס גם לרשימת 150 הנשים המשפיעות ב'קדימה'".

                                                                                                                            * "חדשות בן עזר"