בשידורי התקשורת במהלך סוף השבוע האלים בדרום, נשמעו תושבי הדרום ומנהיגיהם שהתראיינו, כאזרחים חסונים, בעלי מוראל גבוה, מעודדים את צה"ל ואת הממשלה לפעול ככל שיידרש, על אף הסבל שנגרם להם.
לפני שנים אחדות, בשידורים דומים, עלה קול אחר, מצד אותם תושבים ואותם מנהיגים – תלונות על תחושה של ברווזים במטווח, של חוסר הגנה, של אוזלת יד, של הפקרה; אפילו של "אזרחים סוג ב'" בשל היותם תושבי הפריפריה.
הקסאמים הם אותם קסאמים. מה נשתנה? מה הגורם לשינוי הטון?
בין האזרח למדינה קיים חוזה בלתי כתוב, המבוסס על הדדיות. האזרח משרת בצה"ל ומוכן לסכן את חייו ואת שלמות גופו ונפשו למען הגנת המדינה. הוא מחנך את ילדיו לשרת בצה"ל. הוא משלם מסים מפרי עמלו למען המדינה. המדינה, מצדה, מחויבת כלפיו. המחויבות היא בתחומים רבים. אני מאמין גדול ברעיון מדינת הרווחה ובמחויבות משמעותית של המדינה לאזרחיה. אולם גם על פי הגישות הקיצוניות ביותר של מדינה מינימליסטית, ברור שהמחויבות הבסיסית של המדינה לאזרחיה, היא הביטחון. למדינה מונופול מוחלט על הנשק ואמצעי הלחימה ועל הפעלת הכוח, ותפקידה לספק ביטחון לאזרחים. האזרח מודע לכך שלא תמיד המדינה תצליח, שגם לאויב יש כוח ויכולת ויהיו לו הצלחות. אולם אין הוא מוכן להשלים עם העדר מאמץ של המדינה להגן עליו.
בשנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה" ובמיוחד בשלוש השנים וחצי שבין ההתנתקות למבצע, הבליגה ישראל על הפיכת רבבות אזרחיה בדרום – יעד לפשע מתמשך נגד האנושות; ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. בחוסר התגובה, הפנתה המדינה עורף לאזרחיה ויצרה בקרבם תחושות קשות מאוד של ניכור, תסכול, השפלה וייאוש. במבצע "עופרת יצוקה" גילו אותם תושבים יכולת עמידה מפוארת – הם זקפו את גבם לנוכח התנערות הממשלה וצה"ל, שחזרו למלא את תפקידם. המבצע לא היה מושלם, ההרתעה לא שוקמה במלואה – עובדה, הירי לא חדל לגמרי. אולם המצב השתנה באופן משמעותי לעומת המצב שקדם למבצע.
תושבי הדרום עוברים ימים קשים, אולם הם נכונים לקושי, כאשר הם רואים שהמדינה נחלצת למלחמת בטרור. כאשר צה"ל מקפד ראשם של רבי מרצחים, כפי שעשה בליל שבת, הם מוכנים לשלם את המחיר ולספוג ירי טילים במשך מספר ימים. הם נכונים לכך, כאשר צה"ל מגיב בחומרה וגובה מחיר כבד מהאויב. הם נכונים לכך כאשר צה"ל מוכיח את עצמו גם בצד ההגנתי – ב"כיפת ברזל". כאשר המדינה מממשת את זכות ההגנה העצמית, היא מממשת את חובתה היסודית לאזרחיה. זאת משמעותה של ריבונות.
על רקע אירועי הימים האחרונים בדרום, ראוי לבחון את הביקורת שנמתחה על ראש הממשלה, בגין אזכור השואה בנאומו בוועידת איפא"ק. איך יכול נתניהו להשוות את ישראל הריבונית והחזקה לגטו ולאושוויץ? טענו המבקרים. הביקורת הזאת נגועה ביותר מקורטוב של דמגוגיה – הרי ההשוואה של נתניהו בין ישראל לבין היהודים בשואה לא הציגה זהות בין הסיטואציות, אלא בדיוק להיפך, את ההבדל המכריע בין הסיטואציות. ההבדל הוא הריבונות היהודית במדינה עצמאית חזקה במולדת.
המשמעות של הריבונות הזאת, היא שהיהודים לא יהיו עוד חסרי מגן, אלא אזרחים במדינה האחראית על ביטחונם. כמדינה ריבונית, ישראל נחושה לא לאפשר לאויב האיראני להתחמש בנשק להשמדה המונית ובאותה מידה היא נחושה לא לאפשר לטרור הפלשתינאי לזרוע מוות והרס בקרב אזרחיה. זאת חובתה של המדינה לאזרחיה. זאת משמעותה של ריבונות.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
