הבלוג של אורי הייטנר

אנקש / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.3.12

בקיץ 2004, לפני קרוב לשמונה שנים, הלך לעולמו הזמר והשחקן אריק לביא. הוא נפטר ארבעה ימים אחרי נעמי שמר, והאבל הלאומי הכבד על מותה הטיל צל על הידיעה על מותו, שנדחקה לשולי התודעה.

אריק לביא היה זמר גדול בעל קול נדיר באיכותו, במנעד הרחב שלו ובנעימותו ויופיו, יכולת הגשה וירטואוזית, והרפרטואר שלו כולל כמה מהשירים היפים ביותר בזמר העברי, שאחדים מהם כבר השמענו בפינה זאת ולבטח עוד נשמיע גם בעתיד.

ביום שישי האחרון מלאו 85 שנים להולדתו, ולראשונה מאז מותו הוא זכה לתשומת הלב הראויה. אלמנתו, שושיק שני, הוציאה לאור ספר על חייהם – "אני אשיר לך שיר", כשם של אחד משיריו היפים, בליווי דיסק עם 15 משיריו. ביום ו' נערך בת"א מופע מחווה לזכרו, בהשתתפות אמנים מן השורה הראשונה. מוסף גלריה של "הארץ" הוקדש ביום שישי לפרוייקט מיוחד לזכרו והוא הוזכר בתכניות רבות ברדיו.

גם אנו נצטרף לחגיגת יום ההולדת. נשמע שיר מאוד לא פשוט, או כלשון מילות השיר "לא מהחומר הרך". בלדה העוסקת באלימות כלפי נשים, בשולי השוליים של החברה. השיר הוא "אנקש". זוהי גרסה עברית של אלתרמן לבלדה של המחזאי והמשורר הגרמני ברטולד ברכט, הנקראת "אנה קאש". יש לבלדה הזאת גירסה נוספת, שונה לחלוטין, של בנימין הרשב, ושם היא נקראת חנה קאש.

השיר מתאר מערכת יחסים אלימה ביותר, בין "הנס הנבל" – מלח אלים, שתיין, סכינאי שהטיל חתתו על כל הנמל, לבין אנקש, אישה יפה – וזונה מזונות החוף. אנקש הייתה אישה עניה ואומללה, חסרת בית, שהמשורר מתאר אותה כאישה המשוטטת בלילה מרחוב לרחוב "כגוויה אבודה מוצפת בנהר".

אין בשיר שמץ של ביקורת על היותה זונה, ומצד שני – גם לא הרומנטיקה על הזונות המחכות לימאים בבארים האדומים בחופים, אלא בעיקר חמלה כלפי קורבן של חיים אומללים. "אם היה בה דבר שאיננו כחוק", כותב המשורר, "אלוהים חטאותיה ימחול". "את עצמה לא ניקתה מעולם", הוא מספר, אך היא "הייתה נקיה מכולן".

איתרע מזלה, ואותו הנס התאהב בה, אם ניתן לייחס לו רגש כזה; בכל אופן, היא נשאה חן בעיניו. תיאור המפגש ביניהם מצמית ומשתק באכזריותו, וכמוהו כאקדח המופיע במערכה הראשונה: "כשהנס הצטעק והריע בקול ותקע בה עיניים עד בוש, רעדה אנקש ... רעדה מכף רגל עד ראש". טוב לא ייצא מדייט כזה.

לאחר תיאור החתונה, מתוארת מערכת יחסים של אלימות נוראה. הנס הנבל נעצר ונדון למוות. בקשתו האחרונה לפני הגרדום, הייתה שיביאו אליו את אשתו היפה. ובסוף המצמרר, האקדח מן המערכה הראשונה מופיע: הנס ניפץ את ראשה באגרופו. שהרי בתפיסה של נבלים כמותו, בלעדיו אין מקום לחייה, כי חייה אינם אלא בעבורו.

הנורא מכל בשיר, הוא התובנה הפסיכולוגית אודות עומק השפל במצבה של אנקש – התלות שלה במי שלתפיסתה הוא האדם הראשון והיחיד בעולם שהתייחס אליה, ואת אלימותו הנוראה כלפיה היא קיבלה בהכנעה כדרכו לאהוב אותה. "כואב, אין דבר, הוא אוהב אותי כך, ויאהב אותי עוד יותר". יש במשפט הזה מעין תקווה שכשהוא יאהב אותה יותר הוא יחדל להכות אותה, אך הבנה ריאלית שהוא יאהב אותה עוד יותר, כפי שהמשורר מגדיר באירוניה את האלימות שתלך ותגבר.

אך כשהנס נאסר אנקש בכתה, לראשונה בחייה. וכשהיא הלכה להיפרד מהנס, היא ידעה שזו דרכה האחרונה. הוא ביקש למסור לה שהוא קורא לה והוא ילטף אותה לטיפה חזקה מתמיד. היא הגיעה אליו והרכינה את הראש לקבל את המכה. הצייתנות והפחד המשתק היו לה לטבע שני.

כדי להעצים עוד יותר את נוֹראוּת הסיפור הזה, הוא מובא כשיר ערש, אגדה שהמשורר מספר לעוללו הקטן. הלחן הדרמטי של סשה ארגוב וקולו הרועם של אריק לביא נותנים תוקף נוסף לעוצמה הזאת.

בעבר, השיר נאסר להשמעה ברדיו. אני בחרתי בשיר כדי לזעוק זעקה נגד האלימות כלפי נשים, וכדי להתריע מפני המצב הנורא מכל; זה שבו האישה מאבדת את יכולת ההתנגדות ומשלימה עם מצבה, מקבלת אותה כגזירת גורל.

מעיל אפרורי, סוודר צהוב / עיניים ים קודר / לא בית לו, אם רק שיער לרוב / שחור וצונח ירוד ושטוף, שטוף והתפזר // זאת היתה אנקש עוללי המתוק / ג'נטלמנים קיבלוה בזול / אם היה בה דבר שאיננו כחוק / אלוהים חטאותיה ימחול. // לא היו לה שמלות, גם פרווה / לא היתה וגם לא חרוזים לצוואר / ובעיר הגדולה בלילות שוטטה / מרחוב לרחוב כגוויה אבודה מוצפת בנהר. // היא ניקתה מיין ג'ין כוסות ויסקי והוק / את עצמה לא ניקתה מעולם / אבל יש לשער עוללי המתוק / שהיתה נקיה מכולן. // בלילה ההוא נכנסה אל הבאר / עיניה ים קודר / הם ראו שם את הנס בעל עורף הפר / את איש הסכין, את אימת הפרבר / אותו ולא אחר. // וכשהנס הצטעק והריע בקול / ותקע בה עיניים עד בוש / רעדה אנקש עוללי המתוק / רעדה מכף רגל עד ראש. // חתונה שכזאת לא ראה הנמל / מלחים השתכרו שם בלי סוף / הידד והידד מיסטר הנס הנבל / עובר את כולנו, חבל לא חבל / וזונה מזונות החוף // ובבוקר המשיכו לישון ולשתוק / אף הקיאו מתוך השינה / הנה כך אנקש עוללי המתוק / היא עם הנס אהובה התחתנה // אגרופו לא היה מהחומר הרך / הוא ידע עניינים לסדר / הוא היכה על הראש אך ראשה לא צנח / כואב, אין דבר הוא אוהב אותי כך / הוא יאהב אולי עוד יותר // וכשבאה משלחת מטעם החוק / להוביל את הנס לגרדום / אז בכתה אנקש עוללי המתוק / והן היא לא בכתה מעולם // על צוואר הנידון מניחים עניבה / ושומעים לרצונו היחיד / הביאו לכאן את אשתי היפה / אמרו לה כי הנס ילטפה לטיפה חזקה מתמיד. // היא הרכינה הראש כי ראשה לא נסוג / ואז הוא נופץ באגרוף הגדול / זו היתה אנקש עוללי המתוק / אלוהים חטאותיה ימחול.

 אריק לביא בהופעה בפסטיבל ערד, שנות ה-80:

http://www.youtube.com/watch?v=HZGztYxKsxk

גירסה בגרמנית, שפת המקור:

http://www.youtube.com/watch?v=iqBNFzO256I&feature=related