שלוש פעמים נאמר ב"שיר השירים" (בהבדלי נוסח קלים)"השבעתי אתכם בנות ירושלים ... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". התנ"ך בדרך כלל חוסך במילים ואין בו חזרות רבות. כאשר ישנן חזרות – זו חגיגה לדרשני חז"ל, לדרוש את הסיבה לחזרה (כך, למשל, נולד מדרש ארבעת הבנים בהגדה של פסח, בשל ריבוי "והיה כי ישאלך בנך לאמור" ועוד). מאחר ו"שיר השירים" נדרש כאלגוריה ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל, וכספר העוסק בגאולה, פירשו זאת חז"ל כשלוש שבועות שונות שבהם הושבע עם ישראל שלא ידחוק בגאולה, ויניח לה עד שתחפץ, כלומר שיעלה ברצון האל להביאה. יש מספר גרסאות מדרשיים לשלוש השבועות, כולל גירסה לפיה אחת השבועות היא של אומות העולם לא לפגוע בישראל. על פי הגרסה המוכרת יותר, שלוש השבועות הן: לא לעלות בחומה – כלומר עליית בודדים מותרת אך לא עלייה לאומית של העם לא"י, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ (כלומר להמתין לגאולה הנסית, שתבוא בעתה). המדרש הזה נובע מנטיית חז"ל אחרי מרד בר כוכבא והמחיר הכבד של המרד, לא לעודד את הרוח הלאומית בקרב עם ישראל.
המדרש הזה מצדיק את הישיבה הפאסיבית בגולה ואת ההמתנה למשיח שיגאל את עם ישראל. המדרש עצמו לא תפס מקום משמעותי בתרבות היהודית, עד שהגורמים החרדים שהתנגדו לציונות, שלפו אותו והפכו אותו לעיקר אמונה וכמעט להלכה, אף שאין כל שחר להתייחסות אליו כאל הלכה.
הציונות מרדה ברוח שלוש השבועות. הציונות קראה תגר על שלושתן – קראה לעליה בחומה, מרדה בגויים (כלומר תבעה מדינה עצמאית וריבונית ולא עוד יהודים כבני חסות) ודחקה את הקץ כלומר לקחה אחריות על גאולה ריאלית של עם ישראל, כאן על פני אדמה.
רוח שלוש השבועות, הנציחה את הגולה; עובדה שאפשרה את השואה. אילו הקדימה הציונות במאה שנה ועם ישראל היה נענה לקריאה הציונית, לא הייתה השואה. והנה, למרות השואה, החרדים האנטי ציונים סרבו ומסרבים לחזור בתשובה. הם דבקים בדרכם הרעה.
הרב ישראל טייכטל היה רב אנטי ציוני בהונגריה. במהלך השואה הוא חזר בתשובה, שינה את דרכו, אימץ את הציונות והטיף ליהודים לקבל אותה. טרם הירצחו הספיק לכתוב, בתנאים הבלתי אפשריים של השואה, את הספר "אם הבנים שמחה", בו הכה על חטא ונטל אחריות על עצמו כאחד הרבנים שהתנגדו לציונות ובכך גרמו ליהודים להישאר בגולה, מה שאפשר את השואה. טייכטל השווה את החרדים לעשרת המרגלים, שמאסו בארץ חמדה. על פי חז"ל, העונש על חטא המרגלים לא היה רק ארבעים שנות הנדודים במדבר. חטא המרגלים, אומר המדרש, נעשה בט' באב. הקב"ה אמר לבני ישראל שקיבלו את גרסת הרוב בין המרגלים: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". על פי המדרש הזה, כל החורבנות והאסונות של העם היהודי, כולל חורבן שני בתי המקדש, הם תוצאה של אותו חטא קדמון – המאיסה בארץ חמדה. הרב טייכטל אינו מהסס להאשים את החרדים בחטא דומה, שתוצאתו היא השואה. בספר מתמודד טייכטל גם עם מיתוס שלוש השבועות ומסביר מדוע אין הן תקפות עוד.
למרבה הצער, רוב הרבנים החרדים לא הלכו בדרכו של הרב טייכטל ולא חזרו בתשובה. גישתם האנטי ציונית לא השתנתה, כפי שנוכחנו השבוע בדבריו של הרב שטיינמן, שטען שהיטלר חולל את השואה כיוון שהציונים מרדו בו. לא בכדי, ביום הזיכרון לשואה, היום שבו אמר שטיינמן את דבריו הנוראים, חיללו חרדים את אנדרטת הבקעה, בציור גרפיטי המאשים את הציונים בהרג החיילים כיוון שמרדו בגויים.
"והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", אמרו המרגלים בתארם את הנפילים. כיוון שראינו את עצמנו בעינינו כחגבים, מפורש הפסוק, כך היינו בעיניהם. הגורם לחטא המרגלים הוא בעצם העובדה שראו את עצמם כחגבים. החולשה, הרפיסות, הפחד מקריאת תגר לאומית – הם המסד לחטא המרגלים. הרוח הזאת - רוח "לא למרוד בגויים", היא הרוח של דבריו הנפסדים של הרב שטיינמן. חוסר הביטחון הלאומי המבוטא בגישה הזאת, מביא יהודים רבים למקום בו הם מאשימים את עצמנו בשנאה האנטישמית נגדנו, כפי ששמענו השבוע מהרב שטיינמן.
יש לציין, שיש לא מעט חילונים למהדרין, השותפים לדרכו של שטיינמן. מה שטיינמן מאשים את הציונים באחריות לשואה כיוון שהרגיזו את היטלר, כך הם מאשימים את ישראל באחריות למדיניות הגרעין האיראני, בטרור הפלשתינאי כלפי אזרחי ישראל ובמסע הדה-לגיטימציה כלפי ישראל הנערך בעולם.
וכבר אמר האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא, ולפי גרסה אחרת היה זה האדמו"ר רבי זושא מהניאפולי, ש"יותר משקשה להוציא את היהודים מהגולה, קשה להוציא את הגולה מן היהודים" (הגרסאות המייחסות את המשפט הזה לאחד העם, ויצמן או בן גוריון אינן נכונות).
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
