הבלוג של אורי הייטנר

בתקופת המאבק על הגולן, שהייתי אחד מראשיו, אימצנו כמעט כהמנון את השיר "אין לי ארץ אחרת", כמסר לדבקותנו באדמתנו, ביישובינו, בחבל הארץ הריבוני של מדינת ישראל בו בנינו את בתינו ועליו נאבקנו. לימים, סיפר לנו אהוד מנור, בהופעה באחד מיישובי הגולן, שהוא כתב את השיר בתקופת מלחמת לבנון לה התנגד, כביטוי להתנגדותו החריפה.

לכאורה, קיימת סתירה בין שיר מחאה על מלחמת לבנון לגיוסו למאבק נגד נסיגה מהגולן. כך, לפחות על פי החלוקה הסטיגמטית המקובלת (והרחוקה מלהיות מדויקת) בין "שמאל" ו"ימין". אולם באותה הופעה אמר מנור, שאין הוא רואה כל סתירה כזאת. השיר בהחלט מתאים לאנשים בעלי עמדות שונות, המזדהים עם המסר של השיר ועם התחושה שלו בעת שכתב את השיר.

מהו המסר של השיר? אהוד מנור לא כתב שאין לו ארץ אחרת, כי ישראל היא הארץ הטובה ביותר והנפלאה ביותר והכי כיף לחיות בה. להיפך, הוא שר "אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת". המחאה שלו פנתה לשני יעדים. מצד אחד הוא מחה נגד המציאות שלא הייתה לרוחו, במקרה זה – מלחמת לבנון. מצד שני, הוא מחה נגד המדברים בסגנון של "נמאס לי לחיות בארץ הזאת", "אם אריק שרון יעלה לשלטון אני ארד מן הארץ" וכד', שהיו נפוצים אז בחוגים מסויימים, ונגד מעשים של שבירת כלים ושמיטת אחריות, כמו סרבנות בצה"ל וכו'. אמר אהוד מנור: גם אם אדמתי בוערת, "כאן הוא ביתי". אין הוא משלים עם פגמיה של המדינה. "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה". אבל – זו ארצנו, זו מדינתנו, הדבקות בה אינה מותנית. היא מוחלטת.

דברים דומים כתב אהוד מנור גם לאחר מלחמת  יום הכיפורים בשירו "ללכת שבי אחריך": "לשאת חלום מבטן, מדורות, / לשאול באביביך נחמה, / לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה והיפה הזאת".  גם כאן הוא לא ניסה לטייח. לעתים, אדמת הארץ היא נוראה, כמו במלחמה הנוראה ההיא. אבל אנו נושאים חלום מדורות, ויש לנו אחריות להגשמתו. והאחריות הזאת מתבטאת, בראש ובראשונה, בחיים בארץ, בדבקות בלתי מותנית בה. באותה תקופה היה גל גדול של ירידה מן הארץ. ראש הממשלה, יצחק רבין, גינה את היורדים אחרי המלחמה, וכינה אותם "נפולת של נמושות". אהוד מנור לא גידף את היורדים, אלא הציב מול הירידה מופת ציוני – לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת.

הדבקות המוחלטת של אהוד מנור בארץ עמדה במבחן המחיר הכבד ביותר – נפילת אחיו הצעיר, יהודה, במלחמת ההתשה. בכאבה העמוק, הביעה אמו של אהוד מנור חרטה על עלייתה לארץ. בתגובה, כתב אהוד מנור את השיר "יליד הארץ": אבא שר אני לך, / על שיום אחד / קמת ותלך. / אמא זה השיר הוא לך, / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון, / ענף ירוק מלילה נעור, / וילד שפקח עיניו לשמש / כאן בארץ אל, / בצל כרמל, / ליד הנחל.

לעתים, נדמה לי ששכחנו את המסר הציוני הבסיסי הזה, המסר של מחויבות מוחלטת, בלתי מותנית, לארץ ולמדינה. כאשר טייקונים מאיימים שלא ישקיעו בארץ אם המסים יעלו, כאשר מתמחים עומדים בתור לוויזה בשגרירות קנדה בעת מאבק הרופאים והדוגמאות מסוג זה רבות – עלינו לשלול את האיומים הללו מכל וכל. על החברה הישראלית לאמץ מסר של צומוד – ישיבתנו, לא רק כאומה אלא גם כבודדים, היא בלתי מותנית. איננו ישראלים על תנאי.

"היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". הציונות באה לשנות את הסטיגמה האנטישמית הזאת, ולומר: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו". מה פירוש "טוב לו"? שהוא מרוצה מהכל? שאין לו ביקורת? שאין לו בעיות? שיש להשלים עם הבעיות והכשלים, העיקר שאנו בארץ שלנו? לא ולא. אין להשלים עם הכשלים, יש להתמודד עם הבעיות, מהות היהדות היא מחוייבות לתיקון עולם. אולם ה"צומוד", הדבקות בארץ, הוא הבסיס לתיקון. משמעות ה"צומוד" הזה, היא שאיני ישראלי על תנאי, המצפה ש"מישהו שם למעלה" יפתור לי את הבעיות ולא – אלך למקום אחר, אלא שאני חי בארץ בכל מקרה, ללא חשבון וללא סימני השאלה, ואקח אחריות לפעול ולהיאבק שיהיה כאן טוב יותר. משמעות ה"צומוד" היא להיות ישראלי ויהודי טוטאלי.