הבלוג של אורי הייטנר

שאול מופז עוד יקלל את יום נצחונו הגדול על ציפי לבני בבחירות המקדימות ב"קדימה". ניצחונו זה יכתיר אותו כקברן של "קדימה", המפלגה העומדת לנחול תבוסה בבחירות הקרובות. אילו ניצחה לבני, היא הייתה זוכה בתואר המפוקפק, בעוד מופז היה שמח לאידה, בחגיגות ה"אמרתי לכם". כעת, תהיינה אלו החגיגות של לבני.

האמת היא שהתבוסה של "קדימה" לא תהיה בגלל שאול מופז ולא למרות שאול מופז. הסיבה היא אחרת לגמרי. היטיב להגדיר אותה הנשיא האמריקאי לינקולן: "אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן ולשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן!" "קדימה" נופלת כיוון שהיא בלוף.

במובן מסוים, יש צדק פואטי בכך שדווקא שאול מופז יהיה הקברן של "קדימה". הוא, יותר מכל אחד אחר, מסמל את לידתה. ביום שבו כינס מופז מסיבת עיתונאים בה נימק את פרישתו מן הליכוד והמעבר ל"קדימה", רבבות מתפקדי הליכוד קיבלו ממנו מכתב שנכתב יומיים קודם, בו התחייב להישאר בליכוד "כי בית לא עוזבים"... זוהי "קדימה".

"קדימה" הוקמה בידי פורשים מן הליכוד ומפלגת העבודה, והגדירה את עצמה מפלגת מרכז. מהי מפלגת מרכז? מפלגה הנמצאת במרכז, בין שתי המפלגות הגדולות, מפלגות המוצא של מייסדי "קדימה", הליכוד ומפלגת העבודה. לכאורה, שתי המפלגות דבקות במסר דוגמטי, קיצוני, שאבד עליו כלח ושהוא בסיס לפילוג לאומי. "קדימה" תציג אלטרנטיבה אמצעית, של מרכז, ותבנה סביבה קונסנזוס לאומי רחב.

מייסד "קדימה", אריק שרון, אמר בתקופת ההתנתקות שיש להבין ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו בנוגע לארץ ישראל". משמעות דבריו הייתה שנצליח להגשים רק חלק מן החלומות. המסר שלו היה שישראל התנתקה מרצועת עזה כדי להציל את מרבית יהודה ושומרון. לקראת ההתנתקות, השיג שרון הישג מדיני גדול מאוד – מכתב בוש, בו לראשונה מאז 1967 קיבלה ארה"ב חלק ניכר מעמדות ישראל בסוגיה הטריטוריאלית.

אולם מי שצפצף על מסמך בוש לא היו האמריקאים, אלא ראש ממשלת ישראל מטעם "קדימה" אהוד אולמרט, שעקף את מרצ והציע לפלשתינאים מדינה בגבולות 49' (עם חילופי שטחים מזעריים) ובירתה ירושלים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. וכל "קדימה", מפלגת המרכז, התיישרה סביב דרכו.

אולמרט סיים את תפקידו בשל שחיתותו האישית, אך "קדימה" בראשות ציפי לבני, ובתמיכת שאול מופז וכל הסיעה, דבקה בדרכו המדינית, אף שנחלה כישלון כאשר אבו מאזן דחה אותה על הסף. ציפי לבני המשיכה להציג את עצמה כ"מרכז" אך למעשה רצה על תקן "ציפי או ביבי" – לא כנושאת מסר מגשר, כיאה למפלגת מרכז, אלא מסר דיכוטומי מפלג של "אנחנו או הם". ה"אנחנו" כלל את כל "הגוש". ספירת הגוש כללה גם את חד"ש, בל"ד וכו'. לבני מנעה הקמתה של ממשלת אחדות, וחידדה את המסר הבלתי מרכזי בעליל של אנחנו / הם.

במסר המדיני שלה, אין כל הבדל בין מרצ ל"קדימה". מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' לבטח הרבה יותר מרכזית מ"קדימה". ומה המסר החברתי / כלכלי של "קדימה"? אין כל הבדל בין הנאו שמרנות שלה לזו של בנימין נתניהו. הניסיון המגושם והפאתטי של שאול מופז להתחפש פתאום ל"חברתי", מעורר גיחוך.

בתחום המשפטי הייתה ל"קדימה" הזדמנות לקדם אג'נדה חלופית לאקטיביזם השיפוטי ולמשפטיזציה המזיקה של החברה הישראלית. כשציפי לבני הייתה שרת המשפטים, היא ניסתה בכל מאודה להביא לבחירתה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כדי שתהווה משקל נגד לאהרון ברק ותציב אלטרנטיבה לגישת "הכל שפיט" בה דגל. שר המשפטים בממשלת "קדימה" דניאל פרידמן ניסה להוביל רפורמה של ממש במערכת המשפט בישראל, הרבה יותר דרסטית מהצעות החוק הספורדיות שהעלו ח"כים מן הקואליציה בכנסת הנוכחית. ולפתע, "קדימה" התיישרה מאחורי הגישה האקטיביסטית, גישתה של הברנז'ה בה החליטה לדבוק, ברנז'ה שהינה המקום הרחוק ביותר האפשרי מן המרכז. התיישרה, ופתאום לבני וחבריה דקלמו את סיסמאות ה"סכנה לדמוקרטיה", כביכול, על העמדות שהשמיעו אתמול.

מפלגה כזאת, שלא הייתה לה ואין לה דרך – יכולה להצליח פעם, פעמיים. אבל יש גבול לכל תעלול. ומאחר ואי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן, הבלוף ששמו "קדימה" נגמר.