הבלוג של אורי הייטנר

דרשה בקבלת שבת באורטל 4.5.12

ספר "ויקרא", שפרשת "אמור" היא אחת מפרשותיו, נקרא גם "תורת הכוהנים". זהו ספר כוהני מובהק, שעיקרו – פולחן הקורבנות במשכן ולעתיד לבוא – בבית המקדש, שבו תפקידם של הכוהנים הוא המכריע וכן בתפקידים אחרים של הכוהנים, כמו כל נושאי טומאה וטוהרה.

הספר עוסק במשמעות קדושתו של עם ישראל, מזווית הראיה הכוהנית. כאמור, רוב הספר עוסק בפולחן, אך יש בו גם פרקים העוסקים במהות המוסרית של הקדושה, בעיקר בפרשת "קדושים" אותה קראנו בשבת שעברה, ובה נאמר הציווי "ואהבת לרעך כמוך", שגדול התורה שבע"פ ר' עקיבא הגדיר כ"כלל גדול בתורה", כלומר כמפתח לפירושה והבנתה של התורה כולה. גם על הגר נאמר באותה פרשה שעלינו לאהוב אותו כמונו, וכמה מצער שערב שבת פרשת "קדושים" אירע פשע השנאה – השלכת בקבוקי תבערה לעבר בתי מהגרים מאפריקה, בדרום ת"א.

פרשת השבוע שלנו עוסקת במספר נושאים: הדרישות מן הכוהנים בכלל ומן הכהן הגדול בפרט, רשימת חגי ישראל עם הרחבה אודות ספירת העומר, סיפור אודות אדם שקילל את אלוהים ומספר חוקים וציוויים. לא כל הכתוב בפרשה זו קל לעיכול בעיניים של אדם מודרני, אך מכל דבר יש לנו מה ללמוד, וכל אמירה היא אתגר לְמדרש, על מנת להפיק ממנה את המסר הראוי לנו בימינו.

את המודל לדרך ההתמודדות עם הכתוב בפרשה קיבלנו מחז"ל. בפרשה נאמר: " יט וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, יט-כ). מצד אחד, יש כאן אמירה חשובה מאוד, בדבר הצורך להילחם ללא פשרות באלימות, ובפרט באלימות הקשה ההופכת אדם לנָכֵה. זהו מסר חשוב וחיוני ורלוונטי לימינו. אולם הצד השני של המטבע, הוא שהעונש למי שעשה זאת אלים מאוד אף הוא – יש לגרום לו לאותה הנכות שהוא גרם. האם חברה מתוקנת יכולה להרשות לעצמה ענישה פיזית כזאת? האם באמצעות ענישה פיזית אלימה כזאת ניתן להעביר מסר חד משמעי השולל את האלימות?

חז"ל שאלו את השאלה הזאת כבר לפני אלפיים שנה, והיה להם אומץ בלתי רגיל לחולל רפורמה גדולה, המשנה באופן מהותי חוק מפורש של התורה, כיוון שאמות המידה הערכיות והמוסריות שלהם אינם מאפשרים להם לחיות אתו. והם קבעו הלכה: "עין תחת עין – ממון". את הענישה הגופנית הם המירו בפיצוי כספי. במהלך משפטי מזהיר, הם הבהירו שמשמעות המושג עין תחת עין, פירושה עין במקום עין. אבל האם עקירת העין של הפוגע, תסייע לנפגע? תחזיר לו את עינו? לכן, הם דרשו את הפסוק, כדרישה מן הפוגע לפצות את הנפגע בסכום שווה ערך לנזק, כלומר לשלם לו פיצוי על עינו שנפגעה, ומן הסתם מדובר בפיצוי משמעותי. על פי המחקר, כבר בתקופת בית שני, הסנהדרין פסקו על פי כלל זה.

לצערי, במהלך הדורות אבד האומץ ההלכתי שבו ניחנו חז"ל, שחוללו מהפיכה ביהדות. אולי האתגר המהפכני הזה הוא האתגר הרוחני החשוב של דורנו.

פרשת השבוע עוסקת בדמותו של הכהן. מופיעות בו הגבלות על הכהן הרשאי להקריב קורבנות בבית המקדש. משום מה, ההגבלות הן בעיקרן פיזיות – כהן שהנו בעל מום אינו רשאי לבצע את התפקיד: " אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, ז-כא). פסילת אדם מתפקיד כלשהו בשל מום פיזי, היא בעיניי אפליה מזעזעת ובלתי מוסרית, ואי אפשר לקבל אותה בשום אופן. אולם אנו יכולים להבין מה עמד מאחוריה – הציפיה לשלמות מאדם המשרת בקודש. מן הראוי להמיר זאת בדרישה לשאיפה לשלמות מוסרית, מצד אנשים העוסקים בענייני הציבור. לומר שאדם שאינו מוסרי, ולאו דווקא שעבר עבירה פלילית, אלא שהתנהגותו אינה מוסרית, אינו ראוי לתפקידי הנהגה ציבוריים.

הפרשה מצווה עונש מוות ברגימה למי שקילל את אלוהים ואף מספרת על מקרה כזה. הדרישה הזאת מזעזעת ובלתי מתקבלת על הדעת בתפיסה בת ימינו. ומה בכל זאת ניתן ללמוד ממנה? את הרגישות של בני אדם לכבוד אמונתם הדתית, ולמשמעות הפגיעה בהם כאשר פוגעים באלוהיהם. מן הראוי שלא נראה בחופש הביטוי רשות לפגיעה בקודשי הזולת. כאשר אני רואה מפגינים רוקדים ליד שכונות ערביות בקריאות "מוחמד חזיר" ו"מוחמד מת", אני חש בושה וזעם. אולי מה שניתן ללמוד מן הפרשה הזאת, הוא שיש לראות בתופעות הללו פשע הראוי לענישה חמורה.

עוד בפרשתנו – מצוות לקט, שכחה ופאה; חובתו של בעל שדה לוותר על חלק מפרי עמלו למען החלשים בחברה – חקיקה סוציאלית, שהנה הבסיס למס דיפרנציאלי, שנועד לקחת מן החזקים כדי לחזק את העניים. החקיקה הסוציאלית של התורה היא הבסיס לכל תפיסה חברתית ולכל חקיקה של צדק חברתי עד ימינו.

ולסיום, משפט מפתח מתוך הפרשה, העוסק בשוויון בפני החוק לכולם, כולל לגרים החיים בינינו:  " כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה" (ויקרא כד, כב).