הבלוג של אורי הייטנר

את השבוע של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ושל יום העצמאות, הקדיש עיתון "הארץ" לקמפיין למען החלפת ההמנון הלאומי והדגל הלאומי. השבוע החל במאמר של מרב מיכאלי, שבו הציעה להחליף את "התקווה" ל"שחקי שחקי", נמשך במאמר המרכזי ביום העצמאות של אברהם בורג שהסביר שמדינת ישראל במתכונתה כמדינת לאום יהודית מיצתה את עצמה ויש להחליפה במשהו אחר, והסתיים במאמר מערכת, שבו העיתון הביע את עמדתו הרשמית שיש להחליף את ההמנון והדגל. למה להחליף?  כי דגל ישראל "נעדר כל ביטוי לרחשי הלב הקולקטיביים של מיעוט ערבי גדול החי בקרבנו". כיוון שהוא כזה, הרי כפייתו על הציבור הערבי היא "כישלון ערכי ומוסרי". העיתון קרא לעצב "אירועים וסמלים, שכל אזרח ישראלי יוכל להזדהות עמם".

נושא דגל הפוסט ציונות בשבוע יום העצמאות ב"הארץ" היה גדעון לוי. התזה שלו, היא שהציונות סיימה את תפקידה מזמן. "היא הייתה צריכה לצאת לגמלאות מזמן... גורלה של הציונות לפנות מקומה לצעירים, לנמרצים ולרלוונטיים ממנה, צריך היה להיחרץ מזמן... תנועת שחרור לאומית צריכה לדעת, ככל קשישה וקשיש, מתי עבר זמנה, בטל קורבנה והיא צריכה לרדת אחר כבוד מבימת ההיסטוריה... איש אפילו לא יודע אל נכון מה נותר ממנה, מהו תפקידה של הציונות ומהי הגדרתה ... ככה זה כשלא יודעים לצאת לפנסיה בזמן ... את הבאסטה הריקה הזאת צריך היה לסגור מזמן; הציונות לסל וחסל. ... הציונות לא רלוונטית, כבר מזמן לא, ומקומה בספרי ההיסטוריה ורק בהם". וכן הלאה וכן הלאה.

ובאותו יום, בקיבוץ אורטל הדלקנו שבע משואות, בהן העלינו על נס את תרומתם הציונית של חברי אורטל בתחומי ההתנדבות, הצדק החברתי והרווחה, הביטחון, החינוך ועוד.

את משואת הציונות הדליקו נציגי קבוצת "נטעים" – קבוצה של בוגרי צבא, כולם אחרי שירות משמעותי ביותר, רבים מהם גם עשו שנת שירות או מכינה קד"צ טרם גיוסם, שעם שחרורם לא חיפשו איך לעשות כסף ולא ממהרים להיסטל אי שם בעולם, אלא דווקא לבוא לתכנית תובענית של חצי שנת עבודה בחקלאות באורטל, שני ערבים בשבוע - בית מדרש העוסק ביהדות, ציונות, החברה הישראלית ורעיון הקיבוץ, קיום חיי חברה וקהילה בקבוצה והשתלבות בחיים הקהילתיים באורטל. ומה שמעודד, מעבר לעובדת קיומה של קבוצת צעירים כזאת, אותה ארגנה ומובילה מכינת מיצר, הוא העובדה שהם אינם חריגים, אלא מבטאי מגמה משמעותית בקרב הדור הצעיר בישראל. הודעה קלושה בפייסבוק, ומיד היו לנו ארבעה מועמדים מצוינים על כל מקום, והבחירה הייתה קשה מאוד. ומיד אחרינו, גם למרום גולן הגיעה קבוצה נוספת של התכנית.

למחרת שיחת הפתיחה עם חברי "נטעים" ביום בואם לאורטל, ואני עדיין ב"היי" מהמפגש מרומם הנפש, לימדתי בבית מדרש שמרכז "יובלים" מוביל לחברי תכנית "איילים" בקריית שמונה. זוהי תכנית של סטודנטים החותרים להתיישב בגליל ובנגב, ובעת לימודיהם מקימים כפרי סטודנטים ועורכים בזמן לימודיהם עבודה קהילתית התנדבותית. הגרעין בקריית שמונה התיישב בשכונה הקשה ביותר בעיר, ועושה שם עבודת קודש. נושא הלימוד בבית המדרש היה "חלוציות במאה ה-21".

שבועות אחדים קודם לכן, הרציתי בבית מדרש לציונות בירושלים. את בית המדרש הזה הקימו צעירים, שהיו חברים בקבוצת מנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שעמדתי בראשה. בית המדרש הזה מורכב מצעירים בשנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 לחייהם, המקדישים ערב בשבוע ללימוד הגות ציונית. רבים מהם מוסיפים על כך פעילות חינוכית, בעבודתם או בהתנדבות, ברוח זו.

ובעוד חודשים אחדים, תפתח בנטור מדרשת השילוב – מעין ישיבת שילוב (ישיבת הסדר שתלמידיה משרתים שירות מלא בצה"ל) משותפת לצעירים דתיים וחילונים, בנים ובנות, שבחרו לשלב שירות ארוך ותובעני, כולל לימוד משמעותי של יהדות וציונות לעומק, במשך שנתיים, מבוקר עד לילה. זאת אולי גולת הכותרת של המגמה אותה אני מציג במאמר זה.

הזכרתי רק תכניות שאני קשור אליהן אישית, והן רק חלק קטן מתופעה רחבה הקיימת בכל רחבי הארץ – תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקיבוצים העירוניים, הקיבוצים המחנכים, הישיבה החילונית, בתי מדרש פלורליסטים, תכניות לבוגרי צבא בעין פרת, קבוצות לימוד ועשיה, ארגון "השומר החדש", הגרעינים התורניים ועוד ועוד. על אפם וחמתם של גדעון לוי וחבר מרעיו, מתרחשת בקרב הדור הצעיר תחיה ציונית דרמטית.

****

בשלושים השנים האחרונות, התופעות המרכזיות בקרב החברה הישראלית היו ברוח אחרת לגמרי. מצד אחד רוח של חומרנות ורדיפה מטורפת אחרי הבצע, הרכוש, ההצלחה הכלכלית בכל מחיר – רוח תכנית הטלוויזיה "הישרדות": העולם הוא ג'ונגל ועלינו להילחם נגד הסובבים אותנו, למען עצמנו, עצמנו בלבד. מצד שני, רוח של ניו-אייג', חיפוש עצמי, התחברות לעצמי, דרך התחברות ל"רוחְניות" שנטי ברוח המזרח הרחוק, בדרך אל האושר.

לכאורה, אין תופעות רחוקות יותר זו מזו. על פי תפיסתי, המשותף לשני הזרמים הללו רב מן המפריד. מדובר בשני זרמים שבהם ה"אני" הוא המרכז. כאן ברדיפת הבצע והמרוץ אחרי המיליון ושם בליטוף העצמי והמסאז' העצמי ללא סוף. בשני הזרמים הללו, אין קולקטיב, אין ציבור, אין מחויבות לכלל, אין סולידריות חברתית ולאומית. שני הזרמים הללו הם אנטיתזה לרוח הציונית, המחברת את הפרט לכלל ומעניקה לפרט את הכוחות, את הצמיחה ואת ההעצמה מתוך האחריות והמחויבות לכלל.

הסוציולוגים מתארים את הנרקיסיזם וחוסר המחויבות והאחריות המאפיינים את דור ה-X (ילידי אמצע שנות ה-60 ושנות ה-70) ובעיקר את דור ה-Y (ילידי שנות ה-80 וה-90) בתרבות השפע המערבית. אנו עדים לתרבות נגד בקרב צעירים; תרבות של התחברות מחודשת ל"אנחנו" הציוני – הלאומי והחברתי, של לקיחת אחריות, של מחויבות, של סולידריות, של אלטרואיזם. אני מכנה אותם דור ה-Z.

פתחתי בעיתון "הארץ". גדעון לוי ושכמותו מייצגים זרם בחברה הישראלית שנמאס לו ממדינת ישראל, שהתעייף מן הציונות, שתש כוחו מהמאבק על הארץ. זרם מיואש ומייאש. דור ה-Z הוא התשובה, הוא התקווה, הוא העתיד.

                                                                                                                                  * "שישי בגולן"